שאלות ותשובות

שאלה: לאחרונה התפרסמו מחקרים וידיעות שונות המתייחסות לנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה משימוש בסמים לצעירים מתחת לגיל 30. אני בת 22 שמשתמשת באופן קבוע מגיל 16, שעד עכשיו, אצלי הכל בסדר ולא הרגשתי שום שינוי משמעותי בעקבות השימוש שלי (לפחות 2-3 פעמים בשבוע). האם אני צריכה לדאוג מהעתיד לבוא בעקבות השימוש? האם הנזק שכביכול נעשה – הפיך?  מה דעתכם?

תשובה: על פי ממצאי המחקר שנערך בארה"ב, בקרב מעשני מריחואנה צעירים ומזדמנים, עולה כי אצל אנשים בני 18-25 חלו שינויים באזורי ליבה של המוח, בעיקר בגרעין האקומבנס ובאמיגדלה, האחראיים על וויסות של רגש ומוטיבציה. ממצאי המחקר עולים בקנה אחד עם אלה של מחקרים קודמים, שהצביעו על כך שצעירים פגיעים במיוחד להשפעת מריחואנה מכיוון שמוחותיהם עדיין מתפתחים. חשוב לציין כי מחקר זה, בניגוד לקודמיו, התמקד במשתמשים צעירים ומזדמנים (בין ג'ויינט אחד ל-7 בשבוע). ממצאי המחקר מהותיים ועל פיהם תוכלי להבין כי גם אם את לא "מרגישה שינוי משמעותי" כדברך, מוחך נפגע מהשימוש.

ארגז הכלים: המש"תפים החדשים – אתם!

מאת: מיכאל אמיר, עו"ס אל-סם

אל תסתכלו עליי במבט תמוה. כן, כן…אתם! אתם ההורים. אני לא מתכוון לכך שאתם משתפים פעולה עם המשטרה. אני אפילו לא מדבר על שיתוף פעולה עם הילדים שלכם. אני מתכוון לשיתוף פעולה שלכם באופן לא מודע עם הסם עצמו. למה אני מתכוון?

ההורים שמגיעים לאל סם מתחלקים למספר סוגים.

"הורים ללא עמדה" –  ישנם הורים אשר לא כועסים על ילדיהם על עצם השימוש, אלא על עצם העובדה שנתפסו. "אם כבר אתה מעשן, תהיה חכם ואל תיתפס!!". אותם הורים מחשיבים את המריחואנה כפחות מזיקה מאלכוהול. חלקם, בעצמם מעשנים. הם מביעים סלידה רבה מעצם ההסתבכות של ילדיהם עם החוק, אך אינם נוקטים עמדה לגבי מריחואנה (במקרה הטוב). ילדיהם בד"כ יסכימו איתם. ויודו שנהגו באופן לא סביר. יבטיחו לעצמם ולהוריהם שלא להסתבך שוב עם החוק, לפחות עד גיל 18, ובינתיים ימשיכו לפנטז על היום בו יוכלו לחזור לעשן או להשתתף באחת ההפגנות הקרובות בעד הקנאביס.

"הורים – שוטרים": ההורים מהסוג הזה נוקטים עמדה מובהקת של "נגד שימוש". הם עסוקים בלתפוס את הילד "על חם" מעשן. הם מחפשים רמזים, סימנים. מתעמתים עם ילדם כל הזמן, חלקם הופכים "לשוטרים", ודואגים לעדכן יומם וליל את קצין המבחן או את מטפל אל סם על מעלליו של ילדם. בנוסף דורשים מעקב צמוד על הילד, מתוך מחשבה שאם הם לא הצליחו לשלוט עליו, מישהו אחר יוכל לעשות זאת בשבילם. ילדיהם לרוב יאשימו אותם ויטענו שהם הורים "רעים". עימותים בלתי פוסקים, היעדרויות מהבית והסתרות, הן חלק מהשגרה היומית. בד"כ הורים כאלה מצליחים ב"איומים" להשיג מניעת שימוש, אך בד"כ זה רק למראית עין. בד"כ הילדים מוצאים פורקן במקומות אחרים – הימורים, קלפים, מחשב וכל דבר אחר שיוכל לשחזר את חווית עונג ההתמכרות.

"הורים שמחים" – אצלם בד"כ הכל מצויין! אין שום בעיה, אז הילד קצת עישן – סה"כ הוא מצטיין בלימודיו, יש לו חברים, הוא מתפקד נפלא רק "אופס" אחד קטן, שבר את שגרת החיים. הם בטוחים שזה רק במקרה. "כולה פעם אחת!!  אז מה קרה?" "מי לא מעשן בימינו?". ההורים אלה בד"כ הופכים לתוקפניים כלפי הרשויות ואף כלפי גורמים טיפוליים, המנסים לקבל תמונה מדוייקת של המצב. בד"כ ילדיהם מגיבים באדישות מוחלטת. כמו הוריהם – מבחינתם אפשר להעביר את זה הלאה. בד"כ ככה החיים מתגלגלים. כמו רולטה רוסית. מדי פעם "אופס" קטן, ואז או שבאמת לא מדובר בדבר או שמדובר באיום ענק ומוסווה שעומד להתפוצץ.

"הורים ידוענים" – אלה הורים ממש נחמדים. הם משתפים פעולה באופן מדהים. מטפלים נוהגים להתאהב בהם. הם מגלים מעורבות רבה, מתאמצים להגיע לכל פגישה ולפקוח עין על הילדים. בד"כ נמצאים בקשר טוב עם ילדיהם (ובעצם עם כולם). הם יודעים טוב מאוד למה הילדים שלהם עישנו. פעם זה בגלל שהם נגררו אחרי אחרים, פעם בגלל שהם לא עומדים בפיתויים. הם בכלל יודעים היטב מה הילד שלהם צריך. הוא צריך טיפול, הוא צריך מישהו מבוגר שילווה אותו, היא צריכה מסגרת אחרת, היא צריכה איש מקצוע " דה בסט אוף דה בסט". יש רק בעיה קטנה אחת עם ההורים האלה. הם מעולם לא טרחו לשאול את ילדיהם – "מה קרה?". שתי מילות קסם שהתאיידו עם השנים. כי אם הם יודעים הכל אז בשביל מה צריך לשאול…???

הורים עם תסמונת "ובא לציון גואל" – זהו סגנון הורות חדש שמתפתח בשנים האחרונות לאור השינויים הרבים העוברים על התא המשפחתי . תסמונת "בא לציון גואל" מדברת על תחושות ורגשות חיוביים בעקבות תפיסת הילד. סוף סוף יש מישהו "שיחנך" את הילד. "שיטפל בו". "שישמור עליו". בד"כ ההורים בשמחה מוסרים את מפתחות ההורות שלהם למטפל, לקצינת המבחן, אפילו לשופט, במחשבה שסוף סוף "הגפילטע" ירד להם מהעורק הראש. במקרה שלהם הגיפלטע המשמין, יהפוך רק למופלטה מלאת שומן טראנס במרוצת הזמן. ילדים חכמים מאוד, הם מרגישים ויודעים הרבה יותר ממה שהוריהם חושבים שהם יודעים. הם ידעו אם וויתרתם עליהם במסווה של טיפול, או כל דבר אחר, והם יתבעו ממכם לחזור להיות הורים במהרה. ומה שלא הולך במוח יגמר בכוח (חזרה לסמים). לרוב ההורים בסופו של דבר יצאו עוד יותר מתוסכלים וחסרי אונים ולא יבינו מה הם לא עשו בסדר.

 

אז מה משותף לכל סגנונות ההורות הללו?

הקושי של ההורים לראות את הילד. המילה "לראות" מורכבת גם מהיכולת להביט וגם מהיכולת להתבונן. להביט לאיתותים ולסימנים מסביב למה שקורה לילד, ולהתבונן עליו מבפנים. להסתכל מעבר לרמה הנגלית ולתהות – "מה בעצם קורה פה?". "למה הילד עישן?". "האם קרה משהו?" "האם יש מישהו שיכול לעזור לנו להבין?" ואולי אנחנו לא מבינים ונצטרך לשאול אותו. אולי הוא עצמו לא כל כך מבין.

מעבר ל "לראות את הילד" – חשוב גם לשמוע לו. גם המילה "לשמוע" מורכבת משני חלקים: היכולת לשמוע את מה שיש לילד לומר, והיכולת להקשיב לו. ייתכן שאתם שומעים טענות קשות כלפיכם, וייתכן שאתם שומעים כעסים. היכולת שלכם להקשיב אל מעבר למה שאתם שומעים ולהבין מה בעצם הילד אומר לכם, יכולה לעזור לכם להבין מה עובר על הילד ומה בעצם יכול לעזור לו בתקופת גיל ההתבגרות הידועה כתקופה מאוד מורכבת.

היכולת שלכם לראות  ולהקשיב את  הילד חשובה מעין כמותה, והילדים שלכם רוצים להשמיע, הם רק מחכים למישהו שיהיה מוכן להקשיב.

 

רישום פלילי בית דין צבאי – תיקון 2011

מאת: עו"ד ריקי ישי

 

ישנם רבים שטועים לחשוב שהרשעה בעבירה של העדר מהשירות ללא רשות (מה שמכונה בשפת העם –עריקות) או שימוש בסמים בבית דין צבאי איננה גוררת רישום פלילי באזרחות. זוהי טעות חמורה!!! נהפוך הוא, לעיתים רבות עבירות אשר היו מסתיימות בבתי משפט אזרחיים בלי הרשעה, או שלא היה נפתח בהם תיק בכלל, בבית דין צבאי מסתיימות ברישום פלילי אשר ילווה את הנאשם שנים רבות.

 

חוק השיפוט הצבאי תוקן לאחרונה ב –  (תיקון מס' 63) (הגבלה על מסירת מידע מן המרשם הפלילי וקיצור תקופת הרישום) התשע"א – 2011. תיקון זה הוסיף מושג חדש הנקרא "רישום פלילי מופחת" הדומה ל"אי הרשעה" במסגרת האזרחית. רישום מופחת זה יימחק תוך 5 שנים מההרשעה.

 

להלן 3 הקטגוריות אשר יצר התיקון לחוק:

 

א.      עבירות ללא רישום פלילי: הבולטות בהן: אי-קיום הוראות מחייבות (סעיף 133), התנהגות שאינה הולמת (סעיף 130), התנהגות מבישה (סעיף 129), התנהגות פרועה (סעיף 128), אי שמירתו של רכוש צבאי (סעיף 80 רישא). רשימה מלאה ניתן למצוא בתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה), התשמ"ד-1984).

 

ב.      עבירות העדר מן השירות – השלכות הרישום הפלילי נגזרות מעונש ומהחלטת בית הדין:

1)      אם יושת עונש ממשי עד שלושה חודשי מאסר – ההרשעה תגרור רישום פלילי מופחת, אלא אם בית הדין יסבור, מנימוקים שיירשמו, שההרשעה צריכה לגרור רישום פלילי מלא.

2)      אם יושת עונש מאסר בפועל שבין שלושה לשישה חודשים – ההרשעה תגרור רישום פלילי מלא אלא אם בית הדין יסבור, מטעמים שיירשמו, שהיא צריכה לגרור רישום פלילי מופחת.

3)      אם יושת עונש מאסר בפועל העולה על שישה חודשים – ההרשעה תגרור רישום פלילי מלא.

ג.        כל עבירה שאינה מנויה לעיל והיא מסוג עוון – לדוגמא- עבירות שימוש בלתי חוקי בנשק (סעיף 85), סירוב למסור דגימת שתן (סעיף 127 א'), שימוש והחזקת סמים לצריכה עצמית, גניבה מחייל (סעיף 84), אלימות כלפי חייל (סעיף 61) ועוד) – השלכות הרישום הפלילי ייגזרו מן העונש שיושת (ללא שיקול-דעת מצד בית הדין הצבאי), כאשר רישום פלילי מופחת יתלווה להרשעה במקרים הבאים:

 

1)      לא הושת עונש מאסר ממשי כלל;

2)      הושת עונש מאסר בפועל בכליאה שארכו עד חודשיים ימים;

3)      הושת עונש מאסר בפועל בעבודה צבאית עד ארבעה חודשים;

4)      הושת עונש מאסר בפועל שחלקו בכליאה וחלקו בעבודה צבאית שאורכו הכולל עד שלושה חודשים, וחלק הכליאה בו עד חודשיים.

 

בכל יתר המקרים, להרשעה בבית הדין הצבאי יתלווה רישום פלילי מלא.

הגבלת הרישום הפלילי לא תחול על נאשם שכבר הורשע בעבר ושתלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה בגין אותה עבירה.

החוק ייכנס לתוקפו שישה חודשים לאחר פרסומו.

החוק אף קבע הסדר כי "רישום מופחת" יופעל לגבי כל הרשעה שאירעה קודם פרסומו וזאת שנה לאחר הפרסום של החוק.

 

חשוב לשם לב שעבירה של סירוב להיבדק במסירת שתן היתה לפני התיקון עבירה ללא רישום פלילי. כיום היא עבירה בעלת רישום פלילי מופחת. כמו כן, ישנן עבירות ונסיבות ספציפיות, אשר ייתכן כי לאחר מו"מ עם התביעה הצבאית, ניתן יהיה לשנות את כתב האישום כך שסעיף העבירה ישונה לסעיף של עבירה שאינה נושאת רישום פלילי כלל. מו"מ זה חשוב שיעשה על ידי עו"ד אשר מכיר היטב את המטריה הצבאית.

 

לסיום נציין כי קיים מדור בצה"ל הנקרא מדור חנינות אשר יושב בצריפין בבית הספר למשפט צבאי ואשר מסייע לחיילים אשר סיימו שירות צבאי מלא וטוב, חצי שנה טרם שחרורם, למחוק רישומים פליליים קיימים ואף רישומי משטרה.

 

 

סיפור אמיתי

מאת: כרם גור, עו"ס מטפלת באל-סם תל אביב

יואב (שם בדוי), בן 15, הגיע אליי לטיפול בניגוד לרצונו, בהפניית שירות המבחן לנוער.

למרות גילו הצעיר, יואב הספיק להתמכר לשימוש בסם מסוג מריחואנה ולמעשה בשנתיים טרם הגעתו לטיפול נהג לעשן על בסיס יומיומי. יואב נער חריף שכל ודעתן, בעל יכולות רטוריות ווורבליות גבוהות. עם זאת תקופת השימוש הארוכה בסמים סימנה בו אותותיה. הוא מוזנח מאוד, חיוור ורזה, פניו מעוטרות חטטים, קצוות ציפורניו אכולות מכסיסה מתמדת, טווח זיכרונו נפגע והוא בעל עמדות נוקשות ופאסימיות בנוגע לכל דבר כמעט. את מרבית שעות היממה יואב מבלה ברחובות, נקלע לתגרות ועימותים עם המשטרה (עד הגיע לטיפול "הצליח" לצבור כעשרה תיקים פליליים). כל יכולותיו הקוגניטיביות כמעט ואינן מצויות בשימוש.

במשך שלושת מפגשינו הראשונים יואב עשה כל שביכולתו על מנת להפגין התנגדותו לטיפול- הקולות היחידים בחלל בחדר היו נקישות רגליו על הקרקע אשר העצימו את המתח שעמד באוויר.

 לא רציתי לכפות עליו שיתוף פעולה אך לא רציתי לוותר עליו – ישיבתו הכפופה והמרושלת, חיוורון עורו, הרזון המחריד והמבט בעיניו שהביע כאב ותסכול- כל אלה מנעו ממני להיכנע.

לקראת סופה של הפגישה החרישית השלישית מצאתי עצמי אומרת לו:

"יואב, לשנינו ברור כי אתה לא מעוניין להיות כאן כעת. אנחנו יכולים להמשיך ולשבת אחד מול השנייה בשתיקה רועמת. סביר להניח שבשלב מסוים נשתעמם מאוד… בצורה הזו לא רק אתה סובל אלא גם אני. אני אשמח אם תעזור לי קצת להפיג את השעמום…"

למשמע דברים אלו הופיע חיוך מהוסס על בדל שפתיו של יואב.  לא יכולתי לדעת  אם הדבר מעיד על שינוי כלשהו מאחר והיתה זו שעת סיום השיחה ויואב עזב את החדר.

בשבוע שלאחר מכן ישבנו שוב יואב ואני האחד מול השנייה. להפתעתי יואב פתח ואמר:

"אני לא זקוק לעזרה. אני דואג לעצמי מגיל צעיר מאוד והסתדרתי מצוין. אמא שלי לא באמת דאגה לי אף פעם. עכשיו כשנדמה לה שאני זקוק לעזרה היא כביכול מנסה לדאוג לי. זה מאוחר מידי…

מעבר לכך, אני יודע בדיוק מה את רוצה לומר לי בכל מה שקשור לשימוש בסמים. העמדות שלך ושל כל עובדי אל סם מיושנות ולא רלוונטיות. אלו עמדות שמרניות שמייצגות את הרצון שיהיה סדר בחברה, שכולם יתנהגו בהתאם לנורמות מסויימות. אני לא כזה ולא מעוניין להתאים את עצמי…

75% מאזרחי ישראל בעד לגליזציה של הסמים ומרבית מהם מעשנים בעצמם. במקום לעסוק בהפחדה ובהמצאת סיפורים על הסמים כדאי שגם אתם תודו שטעיתם ושבקרוב שימוש בסמים יהיה חוקי. הסממן הראשון לכך הוא המריחואנה הרפואית. מבחינתי אעשה כל מה שאני יכול כדי להשיג לעצמי אישור לקבלת מריחואנה רפואית. זה עושה לי רק טוב, מרגיע אותי מכל הלחצים שסביב"

 

אני מודה שלמתקפה חזיתית כזו לא ציפיתי, בוודאי לא ממי שנמנע להוציא הגה מפיו במשך שלושה שבועות רצופים. היו לי רגעים ספורים לעכל את דבריו של יואב, לפרק ולהרכיב אותם מחדש, על מנת לנסות להבין מה הוא למעשה מנסה לומר לי.

החלטתי לנקוט בטקטיקה מעמתת- שאלתי את יואב אם הוא יודע איך קוראים לי, בת כמה אני או כל פרט אחר עלי. יואב כמובן השיב בשלילה. הבטתי בו ואמרתי בכנות-

" זה די מעליב שאתה יושב מול אדם ומחליט באופן שרירותי להכיל עליו כל מיני הנחות מבלי שבכלל בדקת אם הן נכונות. מאחר ואין לך שום מידע עלי מאין לך הביטחון שאני אוחזת בעמדות שמרניות כאלו או אחרות?"

יואב לא התרצה והשיב-

 אם בחרת לעבוד באל סם זה אומר שאת נגד סמים, שאת שמרנית, שאת חלק מהמנגנון שרוצה לשמור על סדר במדינה הזו"…

בנקודה זו החלטתי לספר ליואב מעט על עצמי. יואב הקשיב ומידי פעם אף הרים מבטו לעבר עיני-

דבר שנמנע לעשות עד כה. שעת המפגש הגיע לקיצה, יואב פנה לדרכו ואני תהיתי אם פעלתי נכון בכך ש"לקחתי " לעצמי דקות יקרות מהמפגש והקדשתי אותן לטובת הצגת פרטים אודותיי. מטרתי היתה לאפשר לו לחוש בנח ולתת לו הרגשה כי ניצב מולו סובייקט בעל צרכים, רגשות ומחשבות, כזה המוכן ויכול לקיים דו שיח פעיל. המתנתי בכיליון עיניים לפגישתנו הבאה.

במהלך השבוע שחלף בין שתי הפגישות חשבתי רבות על דבריו של יואב ונזכרתי כי בסופם ציין שיהיה מוכן לעשות הכל על מנת לקבל אישור למריחואנה רפואית.

בתחילת פגישתנו הבאה שאלתי את יואב מדוע הוא זקוק לדעתו למריחואנה רפואית. יואב תיאר בכנות מכמירת לב על האופן בו הוא חווה את העולם-

"מאז שאני זוכר את עצמי אני חש לחץ, כל דבר מלחיץ אותי בכל רגע נתון. אני מרגיש שאני לא יכול לנוח. רק כשאני מעשן אני חש רגיעה. בזכות העישון אני נינוח ומאושר. אני לא יכול לחוות את המציאות כפי שהיא. זה מלחיץ מידי".

כאב לי מאוד לשמוע את יואב אומר דברים אלו. הבנתי את עוצמת החרדה המלווה את חייו, את הכמיהה האינסופית לרגיעה, את חוסר האונים ובעיקר את התחושה כי אין בכוחו לשרוד את החיים ללא סיוע חיצוני- הסם. הבנתי כי עבורו השימוש אינו רק חוויה חברתית, שמטרתה הנאה אלא ריפוי עצמי. תהיתי ביני לבין עצמי האם משמעות הדבר היא שיואב באמת זקוק לסם כדי לחיות, האם הוא באמת נופל בקטגוריה של אנשים המקבלים מריחואנה רפואית?!…

בשבוע שלאחר שיחה זו הייתי עסוקה רבות בסימני השאלה שהעלתה בי, ובסופו של דבר הבנתי שיואב אמנם סובל סבל קיומי של ממש.  עם זאת הבנתי כי השימוש המאסיבי שעשה בסם טרם הגעתו לטיפול, השפיע על הלך מחשבתו וצמצם את אפשרויות הקיום הרבות הקיימות עבור בני האדם לאפשרות אחת בלבד והיא החיים לצד הסם. למעשה לא היה זה יואב עצמו שדיבר אלא הסם הוא ש"דיבר" מתוך גרונו.

ככל שחלפו השבועות בהם יואב נמנע מלהשתמש בסם (לא מבחירתו כמובן אלא בשל העובדה שהיה נתון תחת פיקוח) אופן השיח שלו השתנה. הוא אמנם המשיך לאחוז בעמדות נחרצות בנוגע ללגיטימציה של שימוש בסמים אך במקביל החלו להופיע בחדר הטיפול גם תכנים נוספים- יואב סיפר על ילדותו, על חבריו, על נערה שכבשה את ליבו, על הגעגוע לאב שנטש…

למרות הרחבת מנעד המחשבות והשיפור המסוים בתפקודו, ככל שחלפו השבועות הבנו יואב ואני שאין ביכולתו לחדול לאלתר משימוש בסם. לשם כך נדרשת מסגרת מכילה יותר, מסגרת של קהילה טיפולית…

בשלושת החודשים האחרונים יואב נמצא במרכז הגמילה לנוער "ליפתא"- מסגרת חוץ ביתית לטיפול בבני נוער המכורים לסמים. בתקופה זו ביקרתי אותו ואני נמצאת איתו בקשר טלפוני. בעוד כחודש יואב ישוב לביתו ובמקביל להמשך טיפול במסגרת אמבולטורית באל סם. אני ממתינה לשובו של יואב ברגשות מעורבים ובעיקר בציפייה רבה.

טוב לדעת: טיפול תרופתי בהתמכרות – השלמת המשולש הביו-פסיכו-סוציאלי

 

 

מאת: דר' שאולי לב-רן, מנהל המרפאה לרפואת התמכרויות, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל השומר

בשנת 1977 פרסם הפסיכיאטר האמריקאי ג'ורג' אנגל (Engel) מאמר בירחון המדעי המוביל Science"" ובו הציג לראשונה את המודל הביו-פסיכו-סוציאלי. את כל המחלות הרפואיות, טען אנגל, יש לראות כמכלול של הקשרים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים. בעזרת המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ניסה אנגל להסביר לא רק את מקורותיהן של המחלות השונות, אלא אף את ביטוייהן ובסופו של עניין את אופן הטיפול המיטבי בהן. במקום לנסות ולהכריע בסוגית הגוף-נפש אשר העסיקה את האנושות עוד מימי יוון העתיקה, הוציא אנגל תחת ידיו מודל אינטגרטיבי המשמש אותנו מאז.

 בעשורים האחרונים אנו עדים למחקרים פורצי דרך בתחום מדעי המח והפסיכיאטריה, המאפשרים לבחון מחדש ולהגדיר באופן מדויק יותר את המנגנונים הביולוגיים התורמים להיווצרותן של הפרעות מוחיות. הדבר אמור הן במחלות אשר באופן מסורתי שייכות לתחום הפסיכיאטריה (כמו דכאון) והן לאלו מתחום הנוירולוגיה (כמו מחלת הפרקינסון). כך גם בהפרעת ההתמכרות – תגליות מחצי-המאה האחרונה הוסיפו רבות להבנת המרכיבים הביולוגיים אשר תורמים להיווצרות ההפרעה, לביטויה ולטיפול בה. הכרות עם הממצאים המחקריים הללו וניצולם חיוני לצורך השלמת המשולש הביו-פסיכו-סוציאלי בטיפול בהתמכרות.

 קצרה היריעה מלפרוש כאן את כלל הממצאים המחקריים בתחום ההתמכרות מן העשורים האחרונים. אלו כוללים ממצאים מן הרמה המולקולרית, עבור דרך רמת האורגניזם (אדם בודד) וכלה ברמה האפידמיולוגית-חברתית. ידוע כיום על מנגנוני הפעולה הספציפיים של ניקוטין, אלכוהול, קנביס, אופיאטים (כדוגמת מורפין והרואין) וסמים מעוררים (כדוגמת קוקאין).  הודגם כיצד נטילת חומרים אלו משפיעה  על רמות המתווך הכימי המוחי דופמין וכיצד הם פועלים  על מערכת הגמול במח, אחת המערכות המרכזיות בהן מתבטאת הפרעת ההתמכרות. כמו כן מוכרים מנגנונים מטבוליים של חלק מן החומרים המוזכרים, והאופנים בהם השתנות גנטית (בין בני אדם שונים ואף בין אוכלוסיות שונות על פי מוצאם) משפיעה על קצב הפירוק והפינוי של חומרים אלו,  תכונה אשר משפיעה בתורה על הסיכון לפתח התמכרות לאותו חומר.

 אחת המטרות הנעלות שבמדע הרפואה היא פיתוח וגילוי אמצעים אשר יסייעו להקלה על סבלם של בני אדם ויגדילו את הסיכוי להפוגה ממחלה או להחלמה ממנה. הידע הנוירו-ביולוגי שהצטבר בחצי-המאה האחרונה סייע לפיתוחן ותגליתן של תרופות לטיפול בהתמכרות לחלק מן החומרים הממכרים, וביניהם ניקוטין (Buproprione, Vareniciline), אלכוהול (Disulfiram, Naltrexone,Acamprosate, Nalmefene) ואופיאטים (Methadone, Buprenorphine). במקרים אחרים, כדוגמת קנביס וקוקאין, ממשיכים לחקור את יעילותן של תכשירים שונים בטיפול בהתמכרות לחומר, עם תוצאות ראשוניות מבטיחות בחלק מן המקרים (לדוגמא הקטנת צריכת קנביס בעזרת שימוש ב-N-Acetyl-Cysteine).

 התרופות השונות עובדות במנגנונים ביולוגיים שונים, ומסייעות להקטין את כמות החומר הנצרכת או את הסיכון להישנות צריכת החומר לאחר השלמת תהליך הגמילה. בעזרת כל אלו מהווה הטיפול התרופתי גורם משמעותי המסייע לתאי המח להסתגל חזרה למצב ללא החומר הממכר, ובכך תורם לייצוב מצב רוח, שיקום מנגנוני חשיבה, ועוד. בדומה למחלות כרוניות אחרות הנוטות להחמרות ולהפוגות (כגון דיכאון, אסטמה ועוד) הטיפול התרופתי, לצד שינוי הרגלי חיים, מסייע להשגת תוצאות מיטביות.

הגם שהביטוי "ביו-פסיכו-סוציאלי" שגור בפי כל, נראה כי בתחום הטיפול בהתמכרות בישראל יש מקום לחיזוק הזיקה בין הגורמים המטפלים השונים ומנגנוני הטיפול השונים מתוך נאמנות למודל חשוב זה. בה במידה שחשוב לזהות את מכלול הגורמים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציאליים התורמים לתופעה, כך יש להקפיד על טיפול שייתן מענה בכל אחד מן המישורים. השמטת מי מן המרכיבים הטיפוליים הללו מקטינה את סיכויי ההצלחה בהפרעה קשה זו, ומגדילה את הסיכוי להמשך הסבל העצום וההשלכות ההרסניות לאדם ולסביבתו. לתובנה זו ישנן השלכות הן ברמת הפרט המטפל והן ברמת מערכת הבריאות בישראל: על האחרונה להכיל את ההתמכרות בשורותיה ובמסגרות הקונבנציונליות שלה ככל הפרעה רפואית מורכבת אחרת. בכלל זה עליה לכלול טיפולים תרופתיים בהתמכרות בסל התרופות ולהסיר את המכשול הכלכלי העומד בפני רבים בדרך לקבלת טיפול נאות.

בשיר "העוורים והפיל" מתאר ג'ון גודפרי סאקס כיצד ניגשים שישה עוורים לפיל, וכל אחד מתאר את מסקנותיו: הראשון ממשש בצלעותיו מפטיר "הפיל…כעין חומה", עבור השני האוחז בשנהבים "הפיל הינו כעין הרומח", השלישי לופת את החדק ולוחש כי "הפיל…הינו כעין הנחש" וכך הלאה. מסיים המשורר באלו המלים:

וְכָך חַכְמֵי הָאִינְדּוּסְטָן
הִתְפַּלְפְּלוּ פְּלָאִים,
וְכָל אֶחָד אֶתדַעְתּוֹ
בְּקַ"ן דֵּעוֹת הִטְעִים,
וְכָל אֶחָד צוֹדֵק מְעַט,
אֲבָלכֻּלָם טוֹעִים.

אָכֵן לֹא פַּעַם בְּרִתְחַת פֻּלְמוּס
לַמִּתְוַכְּחִיםשִׁטָּה,
נֹוגְחִים מִבְּלִי לָדַעַת כְּלָל,
מַה שֹּׁרֶשׁהַפְּלֻגְתָּא
וְכָךְ מִתְפַּלְפְּלִים עַל פִּיל
עֵינָם לֹא רָאֲתָה

 

הוא הדין לגבי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ותרומתו להבנת הפרעת התמכרות. כל ניסיון להבין הפרעה קשה זו באמצעות מרכיב בודד מתוך המודל יביא להבנה חלקית בלבד, וכך כל ניסיון לטפל בהפרעה באמצעות גישה בודדת לא יטיב כראוי עם מטופלנו. שומה עלינו להתבונן בתופעה בכללותה, על מרכיביה השונים, ולהפנים את הממצאים המחקריים החוזרים בדבר יעילות הטיפול התרופתי בהתמכרות. לצד הטיפולים הפסיכוסוציאליים המוכחים והמוכרים, עלינו להטמיע טיפולים תרופתיים אלו כחלק מהטיפול השגרתי בהתמכרות בישראל.

 

_________________

המאמר מבוסס על מאמר שהתפרסם לראשונה בביטאון עמותת "אפשר" (גיליון מס' 80 ספטמבר 2013, אלול תשע"ג) ומפורסם באישור העמותה.

גילוי נאות: דר' לב-רן קיבל דמי יועץ ודמי מרצה מחברות התרופות:

Janssen-Cilag, Reckitt-Benkiser, Lundbeck, Sanofi,.

כל הכתוב מעלה הוא על דעתו בלבד וללא שיתוף גורם חיצוני כלשהוא.

 

הודעות מערכת

 

כל ברכות האביב מדברות על "התחדשות", "פריחה", "לבלוב". האביב כבר ממש כאן, ואת תחושות ההתחדשות והלבלוב, אנחנו מרגישים יום-יום בעשייה בשטח, עם בני הנוער, עם השותפים שלנו ועם הרשויות. אבן אחר אבן אנחנו בונים אל-סם טובה יותר, יעילה יותר, נגישה יותר ושירותית יותר ומנסים כל העת לשפר ולשדרג למען מטופלינו ועובדינו.

 

שירותים חדשים באל-סם:

3 סניפים חדשים לעמותת אל-סם: נפתחו במהלך חודשים פברואר – מרץ 2014 ביוקנעם, אור עקיבא ונהריה. אל-סם ממשיכה לרכז מאמצים על מנת להביא את שירותיה לכל דורש בכל מקום. פרטים באתר העמותה.

 

שירות פסיכיאטר/ית: שירות חדש-ישן שהופסק לפני יותר משנה ועכשיו חוזר. בינתיים ניתן השירות בסניף חיפה ע"י ד"ר נטליה כץ, מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ככל הנראה בקרוב יחל השירות גם בסניף ת"א. הייעוץ הפסיכיאטרי חשוב ואף הכרחי להשלמת ההליך הטיפולי בנערים.

 

צבא ההגנה לישראל: לאחר שנים בהן לא היתה לאל-סם נגישות לעבודה עם חיילי צה"ל, אנו שמחים לבשר בגאווה כי עם תום הליך אורך מול גורמי צה"ל, גם אל-סם תעבוד סוף סוף עם חיילים בתחום המניעה. נציגי אל-סם יגיעו לבסיסים צבאיים, ייתנו הרצאות, תכניות מניעה וסדנאות בנושאים הקשורים בשימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. כידוע, תופעת השימוש בקרב בני נוער, איננה חולפת עם הגיוס לצה"ל. נהפוך הוא, לעיתים היא אף מחמירה – השינוי, המתח, העומס הפיזי והנפשי עושים את שלהם. אנחנו באל-סם רואים חשיבות רבה בקיום פעילויות מניעה בקרב חיילי צה"ל. אנו מבקשים להודות לגב' פנינה שניצר, אחראית תחום צה"ל ברשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול על הסיוע בייזום ההליך, לגב' ענת הראל, ראש מדור ערכים בחיל החינוך ולגב' מיטל ברזילי, ראשת ערכים בצה"ל על הסיוע בקידום העניין. תודה רבה לגב' רותי תנעמי, עו"ס אל-סם, מנהלת יחידת המניעה לשעבר שיזמה והניעה את התהליך ולגב' לייקי גרוניק, מנהלת יחידת המניעה באל-סם, שהמשיכה בתהליך והביאה לסיומו המוצלח. אנו תקווה שפעילות אל-סם בצה"ל תקרום עור וגידים ותביא לשינוי אמיתי בתחום.

עוד שירות בסיסי, שהוכנס סוף סוף לשימוש באל-סם. בחודש האחרון נפתחה באל-סםהאפשרות לתרום באמצעות PAYPAL. תרומה מאובטחת ונוחה. תודה לרונן עופר, לטל ג'רפי ולקארין כהן מורנל, שקישרו, סייעו וייעצו ויישמו. לתרומות לחצו כאן

עדכון על אירועים שהיו:

 הסרט "שש פעמים": עובדי אל-סם תל אביב, הוזמנו בסוף מרץ, לצפות בסרט המדובר "שש פעמים", שהוקרן ע"י עיריית תל אביב-יפו בסינימטק, בפני עשרות הורים מתנדבים בפרוייקט "הורים ערים". הסרט מתאר כמה שבועות בחייהם של מתבגרים בני 17 בהרצליה .גילי נערה בת 17 עברה לבית הספר חדש ומנסה להשתלב, בכל דרך אפשרית בחברת המקובלים. כדי לממש זאת היא נפגשת שוב ושוב עם נערים בני גילה ומתמסרת להם בגופה. לא היא ולא הבחורים עמם היא מקיימת יחסי מין, חושבים שמשהו לא בסדר בהתנהגותה או התנהגותם. כל זאת, עד שהנושא נגלה לאחד המבוגרים בסביבתם. הצפייה בסרט קשה, מטלטלת, מרתקת ומעוררת מחשבה, ודיון (שאכן התקיים באולם תום ההקרנה). לא ניתן להישאר אדישים לסרט. למרות שמשרד החינוך אסר על הקרנתו בבתי ספר, יש חשיבות רבה בחשיפת בני הנוער לתכניו, תוך קיום דיון משמעותי בנושא ויצירת מערכת התמודדויות במצבים וסיטואציות דומות בחייהם.  תודה לענת הוצלר מאל-סם על היוזמה ולאור ביגר מ"הורים ערים" על ההזמנה.

http://www.youtube.com/watch?v=j6ugrXVAPlo

 

 

"בית הבאר" בנתניה – חוויה מסוג אחר – ב- 6/4/14, לקראת חג הפסח שזה עתה הסתיים, התכנסו עובדי אל-סם ביחד עם יו"ר העמותה מר אלי ליכטר, לבוקר של כייף לכבוד החג ב"בית הבאר" בנתניה. במסגרת הביקור ערכנו במקום סיור מודרך, שמענו על תולדות נתניה, על ימיה הראשונים ועל התפתחותה. ראינו את הבאר של פעם – כולל הדגמה מרשימה – באדיבותה של תמי, מנהלת המקום. המקום מטופח ומקסים מלא בצמחיה רעננה ופרחים צבעוניים. לבסוף הרמנו כוסית לכבוד החג, קינחנו בחידון לפסח ואפילו חיפשנו את האפיקומן. היה נפלא. תודה לרותי תנעמי על היוזמה, תודה לריקי דבוש על  הביצוע, תודה למיכאל אמיר ולאלונה על אפיית העוגות ולכל מי שנתן יד בקיום הבוקר הנפלא.

 עידכון על אירועים מתוכננים:

 אירוע התרמה ברעננה: ב- 23/5/14 יתקיים אירוע התרמה למען אל-סם "בוקר תרבות" במעמד ראש העיר, מר זאב ביילסקי, שיכולל הרצאה של אבי כץ, מייסד קופיקס וקונצרט פסנתר וכינור. האירוע יתקיים בבית יד לבנים, אחוזה 147 רעננה. האירוע יופק ע"י ארבעה תלמידי כיתה ח' בחטיבת השרון ברעננה, במסגרת פרוייקט ייחודי שנקרא "פרויקט המנטורים". מטרת הפרוייקט היא לחשוף את התלמידים לעולם ה"אמיתי". התלמידים בוחרים מתוך מגוון של מקצועות חמישה מקצועות שהם היו מעוניינים ללמוד עליהם. במהלך הפעילות התלמידים יחוו איך המנטור מבצע את עבודתו ובאותו זמן גם יעזרו להם. במהלך המפגשים מכירים התלמידים את המנטור שלהם, ולבסוף המנטור וקבוצת הילדים אמורים להקים פרויקט למען קהילת רעננה. אנו מזמינים אתכם לרכוש כרטיסים לאירוע. פרטים נוספים באתר:  http://www.bokertarbut.co.il/

 

 

בטיפול: שיחה עם נער, מטופל באל-סם על בני נוער של היום ועל סמים

מאת: מיכל גלוסקא, מנהלת פרוייקטים באל-סם

הוא יושב מולי, נער ממוצע בן 17, נכנס בקלות להגדרה של "ילד טוב מבית טוב", שום דבר במראה שלו לא מתחבר לי לשימוש בסמים. לא ראסטות, לא קעקועים, גם לא צמידי זהב. ילד רגיל, נורמטיבי בחולצת טי שירט ודגמ"ח. מהשיחה איתו הבנתי שאין יותר נורמטיבי ממנו. "ככה זה היום" הוא אומר לי ואני מבינה שמה שהשתנה כאן הן בעצם הנורמות.

אם פעם קעקועים היו נחלתם של אסירים בבתי כלא – היום כולם עושים את זה. גם אימהות, גם שוטרים, גם מורים. אם פעם סמים היו משוייכים עם פשע, רחוב, עבריינות, היום – כולם עושים את זה. גם ילדים ונערים. עצוב, אבל זו תמונת המצב שמשתקפת מכל זווית הסתכלות שהיא. תמיד יהיה מי שיילחם בתופעה, כמו המשטרה, אנשי חינוך, הורים וגם כמובן אנחנו כאן באל-סם, אבל תמיד יהיה מי שירצה סמים, יקנה סמים, וכמובן גם יש מי שימכור אותם בלי אבחנה – גם לילדים.  עצימת עיניים לא תקל או תקטין את התופעה. באל-סם אנחנו מנסים לפחות, לתת מענה למי שנמצא במצב הזה ורוצה לשנותו.

אני אקרא לו אורן. לאורן שתי אחיות בוגרות ואח קטן בן 8. עד לפני שנה הוריו היו נשואים במה שהיה נראה כאושר. אורן יושב מולי ומגולל בפני את סיפורו. האמת, סיפור קטן, קצר, עם סוף טוב. למרות זאת, השיחה איתו משאירה אותי עם הרהורים גדולים גם כאימא וגם כאדם.

"ההורים שלי פרודים, כבר כמעט שנה" אורן מספר. "הפרידה הזו היתה משבר גדול מאוד ובאה לכולנו "כרעם ביום בהיר", אף אחד מאתנו האחים ולדעתי אפילו אבא, לא ראה את זה מגיע. רק בדיעבד, הבנו שאבא נקלע, לפני יותר מעשור, למשבר כספי מאוד גדול– שאנחנו הילדים בכלל לא היינו מודעים או חשופים לו. מעולם לא הרגשנו מחסור, קיבלנו כל מה שרצינו, לא יכולנו לדעת שאין כסף. שנים על גבי שנים ההורים הרחיקו אותנו ולא ידענו בכלל על המשבר. בעקבות המשבר הזה, אימא החליטה אחרי שנים, לפרק את החבילה. אני לגמרי כועס עליה ומאשים אותה בכל הסיפור. היא לא היתה צריכה לעשות את הצעד הזה. אם הייתי יכול לעזוב את הבית של אמא לעבור לגור עם אבא, הייתי שמח לעשות את זה. פשוט הבית של אבא קטן, ואין תנאים נוחים לעשות את זה".

המשבר המשפחתי לוקח את אורן למחוזות חדשים. הוא נכנס לדיכאון עמוק. קם בבוקר, מתארגן, מתלבש, אומר יפה "שלום" לאימא ובמקום ללכת לביה"ס הולך לבית של אבא, מרחק כמה מטרים, אבא שכבר הלך לעבודה, משאיר לאורן בלא ידיעתו בית ריק. אורן שוהה בבית אביו עד לשעות  הצהריים ואז חוזר הביתה – לבית של אימא – שחושבת שזה עתה חזר מבית הספר. מן שריפת זמן חסרת מעש יום ועוד יום. הכעס והדיכאון רק הולכים ומעמיקים. אף אחד בבית לא שם לב, לא שאל. כן, הציעו לי ללכת לשיחות, לטיפול, אבל סירבתי, המשכתי בשלי.

"אז התחלתי להשתמש בסמים ב"נייס גאי". אורן מספר לי שזה קטע תל אביבי כזה, זה נמצא בכל מקום, כולם עושים את זה, כולם נהנים מזה והכי חשוב….כשהתחלתי להשתמש גיליתי  שזה לוקח ממני את הדיכאון. הרגשתי שמצאתי מזור לכאביי. יכולתי לשכוח לזמן מה את התחושות הקשות שליוו אותי. היה לי טוב". אורן מוסיף ומספר "תמיד היינו מעשנים ביחד חבר'ה, היה בזה הרבה קטע של צחוקים והתפרקות משותפת. זה היה עישון בקטע חברתי. אבל אז קרה, פעם אחת, עישנתי בבית, לא הרגשתי שזה היה חציית "קו אדום" אבל הרגשתי שלעשן לבד זה לא אותו דבר. פתאום הבנתי, שהדיכאון שלי לא הולך לשום מקום בגלל הסמים, הוא נשאר שם ואולי אפילו מתחזק. גיליתי שהנפילה שבאה אחרי השימוש, היא הרבה יותר כואבת. ממקום של "היי" נורא גבוה אני נופל "לדאון" כל כך עמוק אחרי שעוברת השפעת הסם,  וזה הרבה יותר קשה מלהיות סתם  בדיכאון כל הזמן. ברגע שהבנתי את זה – החלטתי להפסיק להשתמש. והספקתי. האמת היא, שלא השתמשתי הרבה וזה היה למשך כמה שבועות בלבד, אז הצלחתי להפסיק רק כי החלטתי.

זהו, חשבתי שסיימתי עם אפיזודת הסמים בחיי, אלא שבדיוק אז, בשעת בוקר מוקדמת  נשמעה דפיקה רמה על דלת ביתי, זו היתה המשטרה. קיבלו דווח, הלשנה – לא באמת משנה. באו לעשות חיפוש אצלי בחדר. חיפשו גם אצל אחותי, שנמסר להם שהיא סיפקה לי את הסמים. למרות שידעתי שאין לי כלום בחדר כי כבר מזמן הפסקתי להשתמש, הייתי לחוץ. עשו בלאגן בחדר, אולי שעתיים. הפכו כל מגירה, בדקו בנעליים ומה לא. סיטואציה בהחלט לא נעימה. אמא עמדה בצד, למרות שהרגשתי לא נעים, היתה לי תחושה שהיא בעדי. שהיא סומכת עליי. החיפוש באמת הסתיים בלא כלום.

אני חייב לומר שאחרי החיפוש, הוריי דיברו איתי על הנושא אבל לא הרגשתי שהם כועסים. גם ככה זה היה אחרי שכבר הפסקתי להשתמש.

אחרי החיפוש הגיעה החקירה. עוד מעמד לא ממש סימפטי. אבל כמו שלימדו אותי כל החיים, גם בחקירה אמרתי אמת. סיפרתי על השימוש ואמרתי שאני כבר לא. הופניתי לקצינת מבחן, שאמרה שלדעתה אני לא צריך ללכת לטיפול באל-סם, אבל ממה שהיא סיפרה לי על אל-סם וגם ממה ששמעתי מחברים שהיו שם, החלטתי שאני רוצה ללכת לשם בכל זאת. הבנתי שאולי שם, דרך השיחות אוכל להירפא מהדיכאון שלי.

וככה בעצם הגעתי לאל-סם, נקי מסמים ומלא בכעסים ועצב מבפנים. אני באל-סם כבר ארבעה חודשים בערך. כבר אין לי שום מחוייבות לקצינת המבחן, אבל החלטתי שאני רוצה להמשיך עם השיחות. זה עושה לי טוב. אני מרגיש יותר טוב, כועס פחות, אני יותר מפוייס. סמים או לא סמים, באל-סם הצלחתי להפסיק לכאוב.

 

 

ארגז הכלים: לגליזציה – בעצם למה לא?!

מאת: מיכאל אמיר, עו"ס מטפלת אל-סם

"יש מלא מחקרים שמוכיחים את יעילות הסם", "כולם יודעים שאלכוהול הרבה יותר מסוכן", "זה טוב לרפואה, זה טבעי, זה יצמיח את הכלכלה.. אז למה לא ??", "אתם עברתם שטיפת מוח בגלל הממשלה שלא רוצה את הסם לגאלי..", "הטייקונים לא מעוניינים בסמים, זה יפגע בסופו של דבר בחברות התרופות"..

לאחרונה אנו נתקלים בשטף כתבות בתקשורת בעד הלגליזציה של הסם. ערוצי הטלוויזיה והעיתונות הכתובה יוצאים עם כתבות מגובות במחקרים ועדויות אישיות על יתרונות הסמים הקלים. גם מטופלים רבים המגיעים למרכזי אל סם, שופעי אהדה לסם.

השאלה המתבקשת היא: למה אנשים כל כך אוהבים סמים? למה כל כך חשוב, לכל כך הרבה אנשים להילחם על הלגליזציה ולהמשיך לצרוך סמים? מה יש בסמים שהם כל כך טובים ששווה להאדיר אותם, להילחם עליהם, ואף להסתכן בשבילם?

התשובה די מורכבת. יש הרבה צדק בדברי התומכים בסם המריחואנה. אלכוהול – פיזיולוגית והתנהגותית עלול להיות הרסני יותר מצריכה של קנאביס. אכן – קשה לפתח התמכרות פיזית לחשיש, ויש אמת בכך שלצמח יש סגולות רפואיות.

אבל, וכאן נכנס אבל גדול, ישנם מחקרים רבים המוכיחים בברור את ההשפעות ההרסניות של חומרים אלו על מערכת העצבים והמוח.

אם ננתח את השפעת סם המריחואנה על המוח, נראה כי הסם נותן לאנשים ריגוש ורגיעה שקשה להשיג באמצעים אחרים. עם הזמן המוח למד, שמנגנון ההנאה המצוי בו יכול להיות מתוגמל ע"י חומר פסיכואקטיבי. לטוב ולרע, המוח גם זוכר. זוכר את תחושת האופוריה שנגרמה בעזרת הפרשת הורמוני הנאה. עוצמתו של הסם היא כה חזקה, עד שהמוח "דורש תדלוק נוסף" מדי פעם כדי להשיג את אותה הנאה שוב. כך למעשה האדם שואף לשחזר את רמות ההנאה שוב ושוב.

אבל אז לא ענינו על השאלה: למה אנשים כל כך אוהבים סמים? חווית פעם אחת, למה צריך שוב ושוב ושוב ? למה שווה לצאת למלחמה על הסם? למה הוא כל כך מרכזי בחייהם של כל כך הרבה אנשים?

שאלה טובה! אנשי המקצוע המומחים בהתמכרויות, דנים וחוקרים שאלה זו שוב ושוב. בראייה קלינית, אנו מנסים לחקור ולתהות רבות על נסיבות השימוש. בעבודה הטיפולית, אנו רואים הרבה פעמים שהסמים  הם בעצם סימפטום לבעיות אחרות המוסוות ע"י הסם. הסם – מרגיע חרדות, מאפשר הנאה, מאפשר ערפול או חידוד חושים, אבל בעיקר מאפשר להתנתק מעצמך ולחוות את עצמך אחרת במציאות.

נשאלת השאלה – למה אנשים מחפשים להתנתק? בד"כ, כשאנו חופרים פנימה, אנו מגלים סיבות שונות לשימוש: החל בדימוי עצמי, דימוי גוף, התמודדות עם תסכולים, הרגעה עצמית, התמודדות במערכות יחסים, קשיים רגשיים והסתגלותיים וכו'. בזמן השימוש, יש אפשרות להתנתק מהתמודדות זו, ולהיאחז בעולם אחר. להתחבר לעולם פנימי אחר, יותר אוטופי, שנחווה כמיטיב ולא דורשני, תובעני ומאיים – כמו העולם האמיתי בחוץ.  חשוב להדגיש שלברוח לפעמים למציאות אחרת זה לא רע בכלל, השאלה היא לאן בורחים ואם האדם מודע לכך שהוא בורח.

תופעה מעניינת שאנו נתקלים בה עם בני נוער ומבוגרים משתמשים – זו ההכחשה הגדולה לגבי סיבות השימוש. רבים מהמשתמשים יטענו שהסמים הם תחביב כמו כל שאר התחביבים. הבעיה היא, שסמים הם לא תחביב. תחביב דורש מושקעות רגשית, התמודדות והתמדה. כל אלה בסופו של דבר אמורים להביא אותך לסיפוק . תחביב הוא דבר שמתפתח ומשתכלל ככל שאתה מתמיד בו. לעומת זאת, סמים, נותנים לך הנאה מיידית במינימום השקעה, שלא נדבר על כך, שכשההשפעה  הפסיכואקטיבית יורדת, אתה חוזר לאותו מצב בדיוק (טרום השימוש).

לעולם אין התפתחות (לעיתים ניתן לומר שהסם מוריד חרדות ומגמיש נוקשות כך שהיצירתיות יכולה לבוא יותר לידי ביטוי, אך שלא תתבלבלו – לא הסם גורם לתובנה ויצירתיות! היצירתיות הייתה קיימת שם בכל מקרה!). בגלל שחווית  הניתוק, האופוריה והשלווה, היא כה עוצמתית ודורשת מינימום של השקעה, המשתמשים מפנים את האנרגיה הנפשית והמושקעות הרגשית שלהם כלפי הסם, וכך הסם הופך לחבר, משהו שאפשר לפנטז עליו, לאהוב ואף להעריץ.

כך הרבה פעמים, אנו רואים אנשים שממשיכים לפנטז על הסם, להתעסק איתו, להעריץ אותו, ואף בסופו של דבר להלחם עליו. להלחם על הזכות לעבור מפאזת המציאות לפאזת ה"פסדו-מציאות". להילחם על הזכות להתנתק. בד"כ – ככל שהמלחמה יותר גדולה ונחושה, כך אנו מניחים שהסמים מהווים עוגן משמעותי יותר בחייהם של המשתמשים. הסם הופך ממשהו שאמור להיות בהתחלה "סתם פאן" לגורם בעל משמעות. הוא נתפס כחומר מיטיב, המצליח לתת מה שהמציאות לא מסוגלת הרבה פעמים לתת. משמעות נתפסת כמשהו ששווה להלחם עליו וכך הרבה פעמים – המשתמשים מפתחים זהות דרך הסם ובאמצעותו.

כל הוויכוח הפילוסופי מול אותם אנשים הוא – מה המחיר שאנו משלמים בעבור אותו ניתוק. לכל בחירה יש מחיר.  גם לניתוק יש מחיר. ההולנדים למדו על בשרם את ההשלכות ההרסניות שיש לעיתים לניתוק, והגבילו את הניתוק למקומות ותנאים מסויימים.

כשאני רואה היאחזות כל כך חזקה ב "טוב של הסם", כשאני רואה האדרה, ואף מלחמה על הזכות לעשן, אני שואל את עצמי – כמה האדם זקוק לסם. למה האדם נתן לסם משמעות כל כך גדולה בחייו, האם הסם הוא תחליף למשהו? את מה הסם מטשטש ? האם הסם הוא אמצעי או מטרה?

לסיכום אומר – שהבסיס לשימוש הוא בד"כ בסיס רגשי. הסם מעניק תחושה כאילו הוא נותן "מענה רגשי" למשתמשים. המציאות אומרת – שהסם נותן "חצי מענה" לבעיות אחרות לא פתורות. לאחד זה פותר את הביישנות, לאחר זה גורם להיות יותר מגניב, ויש כאלה שזקוקים לריגוש עוצמתי כדי לא להיפגש עם ריקנות ודיכאון. בטיפול אנו מנסים פעמים רבות להבין על איזה צורך הסם עונה, והאם ניתן להגיע למילוי הצורך באופן מספק ולא באופן חלקי ותלותי. אומר באופן יותר עמוק: מי האדם הנמצא מתחת לזהות הסמים שלקח על עצמו, מה הם הצרכים, התקוות והאהבות שלו.

אין לי ספק שסמים עושים הרבה טוב. "בעזרת" סמים אפשר להרגיש נפלא. אבל תרשו לי להאמין בכם. תרשו לי להאמין בבני אדם ולא בחומרים. תרשו לי להאמין שמגיע לכם להרגיש נפלא ומלאי סיפוק, גם בלי  להיות תלויים באיזה שהוא דבר, אלא רק בעצמכם!