כשההורים מפחדים מילדיהם המתבגרים

מאת: מיכאל אמיר, עו"ס

"שלום מיכאל", קול מודאג של אמא למתבגר על קו הטלפון. "אנחנו זקוקים לעזרתך… אנחנו מנסים לעזור לילד שלנו, אבל הוא כל הזמן מתפרץ עלינו". הוא ממשיכה.

אני שואל: "איך אתם מנסים לעזור?"

"זהו, שאנחנו לא כל כך מצליחים. האמת, שפנינו אליך, כי אנחנו פשוט פוחדים"

"פוחדים"?

"כן.. פוחדים"

"טבעי שתפחדו. אני קורא לזה תסמונת "ההורה הפולני". או ליתר דיוק "תסמונת ההורה החרדתי". הורים מטבעם חרדתיים.

"אנחנו? חרדתיים?? אולי. אבל אנחנו לא פוחדים על הילד. אנחנו פוחדים מהילד".

בעבודתנו באל סם, אנו נתקלים בתקופה האחרונה, בעוד ועוד מקרים של הורים אשר מפחדים מילדיהם. הורים אשר מגיעים אלינו טוענים שביתם הפך למקום של טרור. הילד  חוזר הביתה מתי שהוא רוצה, אינו עומד במטלות הבית ספריות, מסתובב שעות ברחובות ולא מעדכן היכן הוא נמצא. הוויכוח לרוב מתפתח לכדי צרחות ודו שיח של חרשים. כשהילד לא מקבל את מבוקשו הוא עלול להתפרץ ולאבד שליטה או "לא לשים על ההורים" ופשוט יוצא מהבית. בהדרגה ההורים מרגישים אובדן שליטה וחוסר אונים.

מעבר לתחושת אובדן השליטה, ישנה תחושת אשם מאוד גדולה. במה חטאתי כהורה או מה ברמת החינוך שלי היה קלוקל, למה זה מגיע לי. פעמים רבות ההורים אף נתונים לסחיטה רגשית, כשהילד מאשים אותם במצוקתו או באי הצלחתו. כשהם מבקשים ממנו להפסיק לעשן סמים, הוא טוען שהוא מעשן בגללם ובגלל הצרות שהם הביאו עליו, והסמים הם הדרך היחידה שלו להירגע.

מפתיע לגלות, שהדבר אינו קורה רק בגיל ההתבגרות. גם מבוגרים, אפילו בגיל 30 ואף יותר, עשויים להתפוצץ ולהגיב בתוקפנות מאסיבית כלפי הוריהם. הדבר יכול להתבטא בסחיטה כספית ורגשית.

ובכן, מה בעצם קרה לנו? האם הדור השתנה? האם האשמה היא רק בהורים? להורים רבים, קל להאשים את הגנטיקה. הורים המגיעים לאל-סם, טוענים שלילד תמיד היה טמפרמנט בעייתי ובכך הם מנקים מעצמם את תחושות האשם וחוסר האונים.

האמת היא, שגורמים שונים יכולים לגרום לילד לערער על הסמכות ההורית. גנטיקה אכן יכולה להשפיע על טמפרמנט (מזג/אופי של הילד), אבל אנו מכירים גם בהשפעות התרבות והסביבה על אופיים של ילדינו ואף שלנו אנו.

אז מה עושים?

יש הרבה מה לעשות. הדבר הראשון, הוא לעצור. לקחת אוויר, ולנסות להבין מי אני בשביל הילד? ומה בעצם אני יכול או צריך לעשות בהתמודדות מולו?.

אם נחזור לתפקיד המקורי של ההורים, ניזכר כי ההורים אמורים לעזור לילד, בסופו של דבר, לפתח עצמאות ונפרדות מהם. התפרצות זעם של הורים או ילדים – היא בדיוק ההפך. היא מבטאת את הצורך של הצדדים בשליטה על הצד השני. בבסיס השליטה עומדת החרדה. למה הכוונה? למשל – החרדה שהילד יסתובב בחברה לא טובה, גורמת להורה להגיב בתקיפות ולדרוש מהילד שלא יעז לצאת מהבית. הילד מנסה להשתחרר מניסיונות השליטה של הוריו אשר מעוררות בו חרדה, ע"י  אקט המתבטא בהתפרצויות זעם. התחושה שההורים שולטים או "יורדים" על חבריו היא בלתי נסבלת. מבחינתו זהו ניסיון לגמד את רגשותיו והחלטותיו להתרועע איתם. ניסיון ההשתלטות שהוא חווה מצד הוריו, מעורר אצלו חרדה, וכדי להשקיט את החרדה ולהחזיר את תחושת השליטה הוא מתפרץ. התפרצות הזעם היא למעשה סימפטום לתחושת "איום".

על מנת שילד יוכל לפתח עצמאות הוא זקוק לגבולות ולמרחב התואמים את התפתחותו.  דרך גבולות, הילד לומד לווסת את דחפיו ולקבל החלטות עפ"י שיקול של רווח/תועלת מול מחיר. מרחב עוזר לילד לפתח, לחקור ולהתנסות ביכולותיו וכוחותיו. ע"י גבולות ומרחב הילד יכול לפתח תשתית טובה להתפתחות וגדילה (פיזית ומנטאלית). ילד חרד מדי, עסוק בהישרדות ולא פנוי לחקירה או לפיתוח יכולות וויסות.

החוויה של ילד שהוריו פוחדים ממנו, היא חוויה איומה מעוררת חרדה. הילד עלול ללמוד, כי כוחו עצום ואינו ניתן לריסון. אם הוריו לא מצליחים להציב לו גבולות אז מי כן? נראה שהדחף הפנימי וחוסר השליטה כל כך חזקים, שאין לו שום יכולת להירגע או לשים גבולות לעצמו. כשהורים מציבים גבולות בהם הם מסוגלים לעמוד, הגבולות יוצרים תסכול. תסכול עוזר לילד לאמן את עצמו בוויסות דחפים והרגעה עצמי (דבר החשוב ביותר להתפתחות הנפשית/רגשית).

שלב זה הוא קריטי להבנה, מאחר שהורים הרבה פעמים מתייאשים ומתרצים לעצמם למה הילד הוא חסר שליטה. חשוב להבין, כי ילד, בין שהוא ממושמע ובין שלא, מתקשר עם הוריו ובוחן את תגובותיהם: האם הם מסוגלים לעמוד בפרץ? מה הם מתכוונים לעשות בנידון?

אחד מהכלים הבסיסיים שאנו מנסים לבנות עם הורים, הוא לעזור להם לצאת מיחסי השליטה ולעבור לניהול מערכת יחסים של משא ומתן וקשר הדדי. על ההורה להבין שניסיון לשלוט בהתנהגותו של ילדיו היא מוגבלת. מצד שני, הורה בהחלט יכול לשלוט  על עצמו ועל תגובותיו ובכך להשפיע על התנהגותם ומעשיהם של ילדיו. גבולות ומרחב הם דבר שניתן לעבוד עליו בכל מיני צורות. בסופו של דבר, חשוב לזכור כי הכללים בבית נקבעים ע"י ההורים. זוהי הסמכות היחידה במשפחה.

לאחרונה הגיעו זוג הורים לבחור בן 20 שהחל להשתולל בבית ואף לשבור חפצים, בתגובה לכך שהוריו לא נתנו לו כסף שביקש. ההורים שחשו איום, למדו כי עליהם להציב גבול מאוד ברור לילדם. הם ישבו עם הילד לשיחה ואמרו לו שיאלצו להזמין משטרה במידה ויתפרץ שוב בעוצמה רבה. הילד האשים אותם כי בגללם הוא מגיב כך, וכי הם הורים רעים אם בגללם הוא יכנס לכלא. ההורים (לאחר שנעשתה עבודה רבה על האשמה שליוותה אותם), יכלו להגיב ולומר – כי להתנהגותו יש השלכות, וכי  היא זו שעלולה לסבך אותו. במילים אלו הם העבירו לילד כמה  מסרים חשובים:

  1. יש דרך לנהל משא ומתן עם הוריו . 2. אלימות – לא בבית הזה. יש השלכות לבחירות שלנו.

מעבר לכך, הם מאלצים את הילד לפתח בעצמו מנגנוני וויסות והרגעה בעצם העובדה שהם מתסכלים אותו ומודיעים לו כי הם הולכים להגיב במידה והוא הולך לפגוע באחרים או בעצמו.

כך למעשה, אנו למדים שנוכחות הורית היא המפתח לקשר. ילדים כל הזמן מתקשרים עם הוריהם. כשילד מתפרץ על הוריו, כועס עליהם, או אף נמנע מקשר איתם, הוא למעשה מחפש את הנוכחות והקרבה שלהם. כשילד מגיב בתוקפנות רבה, הוא בעצם מאותת להוריו שהוא זקוק להם שיראו אותו. שיעזרו לו להרגיע את עצמו. ההתנהגות של הילד היא הרבה פעמים סימפטום למצוקה ומועקה.

לסיכום אומר, כי  בסופו של דבר "הורים מפחדים" הם הסיוט של כל ילד באשר הוא. בטח כאשר הם מפחדים ממנו. הילד עלול להבין מכך, שכוחותיו עלולים להיות הרסניים ולפגוע באנשים היקרים לו, וכי אין לו יכולת לווסת  את דחפיו. המצוקה עלולה לגבור ברבות השנים והסיכוי לשחזור של יחסים כאלה בעתיד, גבוה לעין שיעור. היכולת של ההורים להבין את התנהגותו של ילדם, להתבונן עליה  כסימפטום המבטא מצוקה, עוזרת להכיר בצרכיו של ילדם (גם בגילאים מבוגרים).

אין ספק שהורות היא אחת מהמשימות המורכבות בעידן הנוכחי. בסופו של דבר, חשוב לזכור, כי גם ההורות היא סוג של תסכול אשר ממנו אפשר לצמוח ולגדול. להורים יש זכות (ואף חובה) לעיתים לטעות. האמונה שלהם ביכולת שלהם ושל הילד לתקן ולשמר את הקשר למרות הקשיים, חשובה מעין כמותה להבנה של הילד  מהו קשר ומהי אהבה.