מתוך חדר הטיפול / רועי (שם בדוי)

 

מאת: טלי גת, עו"ס מטפלת באל-סם

betipul

רועי (שם בדוי), בן 18 וקצת, הופנה לטיפול על ידי יועצת בית הספר, לאחר שהתגלה כי השתמש במריחואנה. לא רק רועי נתפס משתמש במריחואנה, אלא בני נוער רבים אחרים בעירו, מקום שבדרך כלל נחשב כמקום מגוריהם של משפחות נורמטיביות שילדיהם מתויגים כ"בני טובים", לומדים בבתי ספר במסלול של בגרות מלאה, ומתגייסים לצבא ליחידות "נחשבות" ומבוקשות. הגילוי כי מספר מכובד של נערים במקום משתמש במריחואנה גרר בעקבותיו זימון של נערים לחקירה בתחנת המשטרה, מעורבות של שירות מבחן, וגרם לטלטלה בישוב, בקרב המשפחות ובבתי הספר בהם הם לומדים.

היתה זו אמו של רועי שהתקשרה אלי וסיפרה לי, כי בשיחה עם רועי לאחר הגילוי אודות השימוש אמר לה שהוא משתמש מזה מספר חודשים כי הוא "מרגיש רע עם עצמו". עוד סיפרה כי בית הספר של רועי הציב בפניו אולטימטום, לפיו אם לא ילך לטיפול הוא יסולק מבית הספר.

רועי הגיע לבדו, מנומס ומכבד מהרגע הראשון, עיניו הגדולות מביעות כנות, ונפש צעירה מכפי גילו הכרונולוגי. רועי היה פתוח לגבי סיפור הגעתו אלי. הוא סיפר שעישן מריחואנה עם חבריו, שהחל לעשן בקיץ האחרון יחד עם חברה כחלק ממערכת יחסים סוערת, ושהגביר את השימוש לאחר שנפרד ממנה. רועי סיפר שהשימוש הפך ליומיומי, ועזר לו להתמודד עם כאב הלב בעקבות הפרידה. הוא לא הכחיש שמריחואנה הפכה עבורו למשענת, אך יחד עם זאת היה מריר על כך שבית הספר שלו "הכריח" אותו לבוא לטיפול באל סם. רועי אמר "אף אחד מהחברים שלי לא הולך לטיפול. אני היחיד שאיימו עליו שאם לא אלך לטיפול יעיפו אותי מבית ספר!"

בתחילת דרכינו המשותפת התסכול על כך שרועי "חייב להיות בטיפול" היה במרכז השיחה חלק גדול מהזמן. מה שאנחנו לפעמים קוראים "התנגדות בטיפול", שם במרכז את עצם הגעתו של רועי לאל סם, את העובדה שאף אחד מהחברים של רועי לא נדרש להגיע לאל סם ואף לא נדרש כלל להישאר בטיפול. רועי תיאר אכזבה ומשבר אמון בינו לבין צוות בית הספר על רקע תגובת הצוות אליו אחרי מה שקרה. רועי סיפר על החוויה המטלטלת של החקירה במשטרה, ועל מערכות היחסים שנפגעו בינו ובין חלק מחבריו. במילים אחרות, ה"התנגדות בטיפול" היה בעצם אותו חלק ברועי שחווה משבר, עבר טלטלה, ונלחם להחזיר עצמו לאיזון, לשיווי משקל, לאמון מחודש בעצמו, בסביבתו, ובכך שהעולם הוא מקום הגיוני, ואנחנו המבוגרים – אנשים שאפשר לסמוך עליהם ולדבר איתם.

ולכן בתקופה ראשונית זו של הטיפול עבדנו יחד קשה על רכישת אמון, על התמודדות עם הרגשות המציפים וחזרה לאיזון, על זיהוי כוחות, בעודי מאששת את רגשותיו של רועי, "מתגלגלת" עם ההתנגדות במקום להתעמת איתה, מחפשת בתוך דבריו אמירות שיעידו על כך שהוא יודע ומבין שיש צורך בשינוי, ללא קשר למה שאחרים סביבו אומרים.

ורועי המשיך להגיע, למרות שידוע וברור שלא היתה דרך לאלץ אותו לבוא, הוא בא כל שבוע, בזמן, ולאחר מספר מפגשים השיחה החלה לקבל תפנית. "אני עדיין לא חושב שזה בסדר שאומרים לי לבוא, אבל אם אני כבר כאן לפחות אנצל את הזמן שלי פה" אמר רועי, והחל לדבר על עצמו ועל חייו. הוא סיפר על קשריו עם הוריו ואחיו, ועל זכרונות קשים ממערכת יחסים פוגענית. הוא סיפר על מערכות יחסים רגשיות וסוערות עם בנות זוג, איתן החל להתנסות בסמים, ובהמשך, על הגברת השימוש עד הפיכתו להרגל יומיומי. הוא דיבר על חוסר האיזון הרגשי שנוצר בחייו, וכיצד היתה המריחואנה משענת. הבנת הקשר הזה פתחה דלת להתחיל לאמץ דרכי התמודדות חדשות, במקום המריחואנה.

רועי החליט שלשימוש במריחואנה היו יותר מידי "תופעות לוואי" שליליות לא נעימות בחייו.

בשיחותינו עלו התמודדויות לא פשוטות; רועי סיפר בצער ותסכול שכבר שנים הוא משקיע מאמצים אמיתיים להצליח בלימודים, אבל חווה כישלון אחר כישלון, והוא עומד לסיים את בית הספר התיכון בלי שעבר כמעט אף אחד ממבחני בגרות. רועי סיפר שרק לאחרונה אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז, אבל אינו מצליח להחליט אם ואיך לטפל בה, ובכל מקרה אינו יודע למי לפנות לעיצה.

רועי הרגיש די אבוד… עם חוויית הכישלון בבית הספר ברקע, בלי תכנית לתקופה שלאחר סיום הלימודים, רוצה לעבוד אבל לא יודע להגיד במה הוא טוב, ואם כל זה לא מספיק, רועי הרגיש מבודד מבחינה חברתית – היתה לנו ללא ספק הרבה עבודה! דיברנו על העתיד, על מטרות ותכניות, כמו התחלה של השלמת מבחני בגרות וחיפוש עבודה. דיברנו על חברים ועל יצירת קשרים המבוססים על כנות ואמון. ביררנו עם קופת החולים של רועי איך יוכל לקבל יעוץ וטיפול להפרעת הקשב והריכוז.

וכן – רועי המשיך לבוא גם לאחר ששנת הלימודים הסתיימה, ובית הספר לא היה שם "להכריח" אותו…

לפני כשבועיים מצא רועי עבודה ובקרוב יעבור לגור במקום אחר, רחוק מידי מכדי שיוכל להמשיך להגיע לשיחות איתי. במפגשינו האחרונים הביע רועי הכרת תודה על האמון המחודש בעצמו וביכולותיו להתמודד עם קשיים שהחיים יזמנו לו, ועל ההזדמנות לשוחח על דברים שהיו סגורים אצלו בלב במשך שנים, ומפעם לפעם הציפו אותו וגרמו לו מצוקה.

אני נפרדת ממנו ברגשות מעורבים… אני שמחה על שמצא עבודה, אבל מרגישה שהעבודה רק החלה… אני מאמינה בו שימשיך למצוא הזדמנויות בהן יוכל ללמוד על עצמו, ולצמוח מכך.