מתוך חדר הטיפול / סיפורו הכאוב של דור

מאת: אוהד צור, עו"ס מטפל אל-סם פתח תקווה

דור (שם בדוי) לבן למשפחה חרדית ברוכת ילדים בן 16.5 בן זקונים להוריו המבוגרים. בעבר חוותה המשפחה משבר קשה הקשור לפגיעה מינית בילדי המשפחה, משבר אשר בעתיו הועברו חלק מהאחים למשפחה בחו"ל. דור היה ילד קטן כאשר התרחשו האירועים הדרמתיים במשפחתו.

לפגישה הראשונה, דור מגיע עם הוריו. שניהם בעלי חזות חרדית שמרנית מאוד והוא לבוש בבגדים "חילוניים", מרושלים. הפער בין הילד להוריו מאוד גלוי. דור מתחיל את הפגישה בווידוי: "אני מכור וצריך גמילה". נדיר שפגישה תחל כך, עוד טרם ההיכרות הראשונית ויצירת יחסי אמון, ועוד מול הוריו המבוגרים. התברר שדור מעוניין לצאת מהבית לפנימייה, לצורך המעבר, דור חייב להיות נקי מסמים ומכאן המוטיבציה הגבוהה לטיפול.

"הבית שלי הוא מקום מעוות ומסוכן, זה כמו כביש שנראה סלול אבל שמתחת הכול אכול בבולענים ואתה לא יודע מתי האדמה תבלע אותך" – ככה דור מתאר בפניי את המשפחה שלו. את זה שהוא יודע שכשהיה ילד התרחש משבר משפחתי עמוק שאל השפעותיו נחשף מבלי שהוא יודע את טיבו. כילד לא סיפרו לו מדוע התא המשפחתי התפרק וגם היום הוא מוצף סימני שאלה "זה נראה כאילו יש שדים בחדר מדרגות בדרך לדירה, לא יודעים מה מסתתר בפינות האפלות".

דור נמצא במצב של התמכרות קשה ועמוקה, הוא מגיע אלי במצב של עישון יומיומי לאורך כל שעות היממה, מתאר שהסטלה מאפשרת לו שקט ומנוחה וכי אינו יודע כיצד להירגע ללא העישון. לעיתים הסטלה עצמה מפחידה אותו ("סרטים רעים"): "דמיינתי שאח שלי הוא אריה שאוכל אותי, אני מדמיין שיש שדים שמכים אותי"

למרות עולמו הפנימי המסוייט, זה שצף מעל לפני השטח כאשר דור מסטול,  מדובר בנער צעיר שובה לב, שהצליח ליצור עמי יחסי אמון במהרה. דור מתאר כיצד סבל כל חייו מדחיות חברתיות וכל חייו הרגיש לא רצוי ולא מקובל. מתאר את הקושי שלו להשתלב בעולם החילוני כאשר הוא בא מרקע דתי אורתודוקסי.

 

 

דור ואני בונים יחד תכנית גמילה. הפסקה הדרגתית עד הפסקת שימוש לאחר חודשיים של הפחתה. דור עומד בתוכנית הטיפולית והולך ומצמצם את השימוש. בשיחות מדבר על קשייו להפסיק וכן על חוסר היכולת שלו להרגיע את עצמו בלי סמים. על כך שמעולם לא הקשיבו לו, שמעולם  לא נענו לצרכיו: "הייתה לי דודה שכל פעם הייתה מביאה לי מתנות כשבאה לבקר. כל פעם נותנת לי צעצועים שההורים אף פעם לא קנו לי. פעם אחת שאלתי אותה אם קנתה לי מתנה כשבאה לבקר, בתגובה, אמא שלי נתנה לי כזו סטירה שעד עכשיו אני מרגיש אותה, אמרה לי בחיים לא לבקש מאחרים, בחיים אל תראה שחסר לך משהו".

דור מאתגר אותי רוצה שנהיה חברים. רוצה שנצא "לשתות בירה ביחד". למרות הרצון להיענות לבקשה הכה אנושית, איני נענה לו. לרצון לשבור את המסגרת הטיפולית ומסביר לו את חשיבות הטיפול בתוך מסגרת ברורה. אני מכיל ומראה לו כיצד זו דרכו להראות לי עד כמה הוא בודד וחסר ובנוסף מראה לו כיצד הוא משחזר את חוסר הגבולות שכה מוכר לו ממשפחתו שלו וכמה חוסר גבולות זה הרסני.

לצד שמירת הגבולות, אני מבין עד כמה בודד הוא ועד כמה ללא מקורות תמיכה טבעיים, בהחלטה מושכלת כאשר דור מתקשר אלי בערב שבת בחצות ובוכה עד כמה הוא בודד ורוצה לעשן, אני שם בשבילו ושומע את כאבו, כאשר הוא מבקש פגישה נוספת כי מרגיש שהוא נופל אני מפנה את הזמן ונמצא שם עבורו.

לאחר חודשיים תוך שדור צמצם שימוש לפעם בשבוע דור נשבר. הוא חוזר לעשן שוב "כל יום כל היום". בטיפול אנחנו מבינים עד כמה החסך שלו עמוק, עד כמה הוא מנסה ללא הצלחה להחזיק את עצמו ללא הסמים, אך מגלה שהמשא כבד עליו מידי. דור מרגיש שאכזב אותי מרגיש שוב "ילד רע" שאינו עונה על ציפיות הוריו. בשיחות ובהדרכה אנחנו מבינים כי אכן הייתה לדור ולי פנטזיה של הצלה, של יכולת של הקשר הטיפולי להחזיק ולהתמודד עם כל קושי וכל טראומה, אך שזוהי פנטזיה שלא רק שאינה אפשרית, היא מסכנת את דור מגמילה יסודית.

לאחר הבנה זו דור נעזר בי בכדי להתכונן לאשפוז במחלקה טיפולית לבני נוער. דור כואב את הפרידה מהקהילה וממני אך גם חש הקלה על כך שאינו צריך להמשיך ולשאת משא נפשי, אישי ומשפחתי, לבד על כתפיו השבריריות.

 

 

 

בפגישה האחת לפני אחרונה דור שאל, "מה תקנה לי בפגישה האחרונה?, אף פעם לא ביקשתי מתנה שקנו לי אותה" אני שואל את דור מה היה רוצה והוא מבקש "ספר קומיקס" לקחת אתו לאשפוז. אנו מדברים על הבקשה של דור שסוף סוף מישהו יראה אותו, יענה לצרכיו, ייתן לו את מה שהוא רוצה ומה שהוא צריך על כך שהגיע הזמן שדור ילמד לבקש מה הוא צריך ולצד הכאב וההתבוננות על כל הפעמים שצרכיו לא נענו.

הפגישה האחרונה תתקיים היום אחרי צהריים. קניתי לו את הספר שביקש. אני מתכוון לאחל לו שידע להכניס לתוך המשבצות המוכנות את המשך הסיפור שהוא מבקש לכתוב לעצמו.