מתוך חדר הטיפול / ארז (שם בדוי)

מאת: שרון סתו, עו"ס מטפלת

 

באמצע החורף של אותה שנה, כשעומס המטופלים רב והגשם מכה על חלון חדר הטיפולים, הגיע ארז (שם בדוי). בחור שקט וגבוה בן 17 שלבוש במיטב האופנה של אותה שנה. מבטו שוטט על קירות החדר הכמעט חשופים ובעיניו מבט חלול. לא ממש מבין מה הוא עושה כאן. כבר מהשיחות הראשונות היה מאוד ברור שהוא לא ממש מעוניין להגיע לאל-סם, לדבר, לשתף ובכלל להיות מטופל.

ארז בן להורים גרושים ולו שני אחים קטנים. הקשר עם האב רופף אבל קיים. אמו עובדת מבוקר עד ערב לפרנסת משפחתה. כבר כשהיה ילד צעיר, מצא עצמו ארז ביחד עם אחיו הקטנים לבד ברוב שעות היום. ולא אחת נאלץ למלא את תפקידו האחראי המבוגר בבית – בהעדר מבוגר אחראי אחר.

כשהפך ארז לנער צעיר, בגיל 13-14, התחילו סימני המרד. הוא לא היה מוכן יותר לקחת אחריות על אף אחד. גם לא על עצמו. הוא התחיל בועט בכל ערך ומוסכמה שהכיר עד כה והתחיל להסתבך בצרות. בהתחלה היה נעלם מהבית מבלי להודיע לאמו. כשהוא משאיר את אחיו הקטנים לבדם (בני 8 ו-5), בהמשך גנב כספים מאמו ואח"כ גם מאחרים ולאט לאט נשאב לעולם של פשיעה ואלימות.

אמו שהיה עסוקה בחייה, לא מצאה את הכוחות להתמודד איתו והניחה לו לעשות ככל העולה על רוחו, מבלי שהבינה שבהתנהגותה זו היא למעשה מלבה את התנהגותו השלילית. המצב התדרדר כאשר אמו של ארז מצאה בן זוג חדש שנכנס לגור אותם ביחד באותה הדירה. בשביל ארז זה היה הסימן לקום וללכת.  ההיעדרויות מהבית הפכו לתכופות וארוכות יותר. ההעלמות של כספים ובהמשך דברי ערך אחרים הלכו ותכפו וגם הסכומים גדלו. אמו ובן זוגה מצאו עצמם חסרי אונים אל מול "המפלצת" שהשתוללה תחת קורת ביתם. ומריבות והוויכוחים לא אחרו לבוא. וככל שרבו הוויכוחים כך הלך מצבו של ארז והתדרדר.

ארז לא רצה לשמוע אף אחד.

מכאן הדרך אל הסמים והאלכוהול היתה קצרה. אלכוהול היה הזמין ביותר. את הסמים הוא קיבל בהתחלה מ"חברי הרחוב" שלו, אח"כ קנה בכסף שגנב סמי פיצוציות בכל קיוסק מזדמן. הוא הגיע למצב שהשתמש 3-4 פעמים ביום בסמים ואלכוהול שתה לאורך כל היום. לפחות חצי בקבוק.

"הילד דועך לי מול העיניים" אמרה לי אמו בדמעות באחת מפגישותינו. "אני לא מבינה מתי כל זה קרה ואיך. נתתי לו חינוך טוב. לא החסרתי ממנו דבר. עבדתי קשה כדי שיהיה לו כל מה שהוא צריך…וזה מה שאני מקבלת בחזרה?" מה אפשר לומר לאם שרואה את בנה במצב כזה. לאם שמתחננת מדם ליבה "תצילו לי את הילד".

כשארז הגיע אליי, זה היה אחרי שנתפס ע"י המשטרה. הם עישנו סמים ושתו אלכוהול בחוף הים. בלילה. הם היו אז בני פחות מ- 17. זו לא היתה הפעם הראשונה שארז נתקל במשטרה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נתפס והואשם בשימוש. הוא לא לקח את זה קשה. אפילו קצת זלזל במשטרה ובשוטרים. בשלב הזה עוד לא ממש הבין כמה הרסנית ההתנהגות שלו.

אומרים "מים שקטים חודרים עמוק". כך גם ארז. חזותו השקטה לא העידה ולו במעט על תוכו. הוא היה יושב מולי ושותק במקרה טוב. נוהם משהו או מקלל במקרה הרע. הגיע רק כי חייבו אותו משירות המבחן. "זה לא מעניין אותי". "תעשי מה שאת רוצה. תדווחי מה שבא לך…על ה….שלי". בלי להתבלבל ובלי בושה היה משתמש בשפה גסה ומבזה גם בחדר הטיפול. ההסתבכות עם החוק לא הרחיקה אותו מהרחוב ומחבריו בוודאי לא מהסמים ואלכוהול שנהג לצרוך דרך קבע.

קצב ההתמקדות שלו היה איטי עד אפסי. הוא לא הגיע באופן מסודר לפגישות. כשהגיע נהג לאחר, בוודאי שלא שיתף בתכנים משמעותיים מחייו. היה זורק לאוויר סיסמאות ריקות מתוכן, קלישאות נבובות בעד סמים ונגד המשטרה ועוד כמה הגיגים מעולמו הפנימי המורכב והסבוך. כמטפלת –  בהחלט מצב מתסכל – אם לא בלתי מוכר.

השבועות חלפו. חלפו חודשיים עד שהתחילו להראות הסדקים הראשונים ב"קיר הבטון". פתאום צץ לו ארז אחר. השינוי המיידי שניכר בו, היו התכנים שהוא הביא לשיחות. אמר שהחליט לקחת אחריות על הטיפול. פתאום דאג להודיע אם מאחר או נעדר, דאג לתאם פגישות אחרות במקום אלה שבוטלו. שינוי קל אבל מאוד משמעותי. שינוי שבהחלט העיד על הבאות.  במקביל לשינוי גם בדיקות השתן שנתן היו כולן נקיות.

כששאלתי את ארז מה הביא אותו לשינוי הדרמתי בגישה, הוא הצביע על שתי נקודות משמעותיות: האחת, הוא רוצה להוכיח לכולם שהוא יכול להיות "בסדר" ושלא בהכרח חייב תמיד להיות "הילד המופרע והבעייתי" – כמו שכולם התרגלו שהוא. דבר שני: הוא הבין שלמעשיו יש השלכות. הוא הבין סוף סוף שמי שסובל מהתנהגותו הוא קודם כל הוא עצמו.

ארז תיאר בשיחות שלנו את רצונו לשנות את התדמית שלו. תדמית של ילד עבריין, ערס שמסתבך בצרות. הוא האמין שיוכל לעשות זאת אם ממש יתאמץ. זה לא דבר  פשוט לעשות בשכונה ממנה הוא מגיע. הוא גם נתקל בקושי מול המשטרה, שלדבריו "סימנה" אותו כבעייתי ועוצרת אותו בכל הזדמנות.

עם השינוי הגדול הגיע גם הרצון  לסיים את לימודים התיכוניים, להוציא תעודת בגרות מלאה ולהתגייס לצבא. ארז ידע שעברו הפלילי יהווה לו מכשול גדול מאוד. אבל המשיך להאמין שיוכל. מנער בועט ותוקפן הפך לבחור שמגוייס כל כולו על מנת להשיב את חייו למסלול נורמלי ובריא. במאמץ כביר, הצליח ארז לצלוח בשלום את בחינות הבגרות. בעזרת גורמי טיפול שהכיר בדרך הוא הצליח להתגייס לצבא.  ארז יודע כי הוא חייב להיות על המשמר כל העת, כדי לא ליפול חזרה לתהומות העבריינות והשימוש. "אם לא את, אני לא יודע איפה הייתי היום" אמר לי אז כשבא לבקר אותי על מדים, מיד כשסיים טירונות "את לא יודעת כמה דברים אני מבין היום שלא הבנתי אז הכל בזכות השיחות האלה איתך. הייתי ממש ילד טמבל". חיבוק חזק. נשיקה. ביי. הוא מתרחק לעבר שביל היציאה, והוא בגבו אליי, חייל גבוה וחסון, כמו כל החיילים, נושא על כתפו כומתה ונשק ומשא כבד אחר שאף אחד לא  רואה.