סיפורים מהשטח 2016

סיפורים מהשטח -לא על האוכל לבדו

מאת: מוטי פיקלנר, עו"ס ומנחה קבוצות

מאמר מתוך החוברת – "מתבגרים במעגל הקבוצתי – סוגיות בעבודה קבוצתית עם נוער עולה" . 2015 . חוברת שהופקה בשיתוף עם משרד הקליטה.

shetah

המאמר דן בשילוב של נושא התזונה ודימוי הגוף בסדנה שמטרתה יצירת מודעות להשלכות של שימוש בחומרים ממכרים בקבוצת נערות ביישוב בצפון הארץ.

דרך האוכל והפעילות הגופנית, נולד שיח מפרה על סוגיות רבות משמעות לבנות מתבגרות כגון: האם אני יכולה וצריכה לעשות משהו כדי לשנות משהו בעצמי? בציפיות של מי אני צריכה לעמוד? האם הסטנדרטים שלי הם אישיים או קבוצתיים ואני מושפעת ממה שאחרים חושבים אומרים ומצפים ממני? האם אני שייכת – ישראלית – אתיופית , מה בעצם זהותי ? ועוד כהנה וכהנה.

המחבר מסיים את המאמר שמקבץ שאלות שלא כולן באו על פתרונן. ממש כמו בחיים עצמם.

לכל קבוצה יש מזג, צבע, אופי, צלילים וחיים משלה. בכל קבוצה פנים אחרות, יחסים וטונים אחרים, נושאים אחרים, שאלות אחרות. בכל קבוצה אני משאיר חלק ממני ולוקח איתי חלק מאותה קבוצה.

התבקשתי להכניס נופך נוסף להנחיית קבוצת מניעה במסגרת מתבגרים במעגל קבוצתי, משהו חווייתי שיעביר וימחיש בצורה טובה יותר למשתתפות את התכנים המועברים בדרך כלל בקבוצת מניעה – בניית זהות אישית קבוצתית ומינית, שייכות, ערך עצמי, קבלת האחר, מניעה של שימוש בסמים ואלכוהול, וויסות רגשי, אלימות, תקשורת, יחסים בין בנים לבנות, עיבוד הקשר עם ההורים, עבודה על חיזוק משמעת עצמית ועוד.

כשמדובר בנערות בנות 13 – 14, לא קשה למצוא במה לעניין אותן, קשה לבחור. בנות שנמצאות ממש בתחילת תהליך הספרציה – אינדיבידואציה של גיל ההתבגרות, מדברות בלי הפסקה על מוסיקה ועל בנים, רוקדות ושרות 24/7, וורבליות מאוד מאוד, מתעניינות באיפור ותסרוקות, באיך הן נתפסות בעיני אחרים, כולן צבריות, בנות עולים, נצר לעלייה מאתיופיה, תושבות אותה שכונה, תלמידות בשני בתי ספר סמוכים, האחד דתי והשני חילוני, חברות טובות בחיים אמתיים וגם פעילות מאוד ומתקשרות הרבה במרחב הווירטואלי – פייסבוק, וואטצאפ. ידוע שהמשתתפות מתנסות באלכוהול וידוע שבשכונה יש שימוש רב בסמי פיצוציות ובקנאביס בקרב נערים ונערות שהינם חברים ובני משפחה של הנערות שמשתתפות בקבוצה.

לאחר ששוחחתי עם מרים ממשרד הקליטה ועם הרכזת בבית מגנצה – מתנ"ס בשכונה בחיפה שבו התקיימה הפעילות, ועם החיילות המלוות, הוחלט שהנופך הנוסף על תכנים אופייניים לקבוצת נערות יהיה על תזונה וכושר, בדגש על דימוי גוף ככלי שמוביל לבניית זהות אישית וחיזוק הערך העצמי. בנינו את הסטינג הקבוצתי – לפני כל מפגש הרכזת בשיתוף החיילות יעבירו לבנות 30 דקות של זומבה, אירובי ולבסוף ריקודים ובתום החצי שעה נתחיל את הקבוצה, שבה נעשה סבבים של "בדיקת מצב" ונמשיך לדיון מתוך התכנים של התוכנית.

ידוע, שפעילות גופנית מועילה לפעולת המחשבה וגם מוציאה הרבה אנרגיה, דבר שבלעדיו לא היינו מסתדרים, וגם נותנת הצדקה להגיע, כי עוסקים בפעילות גופנית חלק מהזמן, אז באים כמו לחוג, בהתמדה. גם מרזים (מי לא רוצה בזה?!?) וגם מתחזקים וגם מוציאים אנרגיה ועצבים ועוד יושבים ומדברים אחרי זה – פנטסטי!!!

כשדיברנו, דיברנו על תזונה נכונה, מיני מזונות ושעות, כמויות וכו'. מלבד זאת, הפעילות הגופנית אפשרה לנו להגיע למגוון נושאים נוספים: האם אני אוהבת את הגוף שלי ואת האופי שלי? האם אחרים אוהבים את הגוף שלי ואותי? האם אני מסוגלת/צריכה להיות מאופקת במזון/בדברים אחרים? האם אפשר/צריך לתכנן את החיים שלי, לדוגמה מבחינת אכילה? מי אחראי לכך שיגיע מזון לשולחני? איפה העצמאות/התלות שלי בחיים? במה? האם סמים ואלכוהול מזינים אותי? או שאני מזינה את עצמי במשהו מזיק וחומצתי? האם אני מודעת לעצמי, למגרעות שלי ולמעלות שלי? האם אני יכולה וצריכה לעשות משהו כדי לשנות משהו בעצמי? בציפיות של מי אני צריכה לעמוד? האם הסטנדרטים שלי הם אישיים שלי או קבוצתיים ואני מושפעת ממה שאחרים חושבים אומרים ומצפים ממני? האם אני שייכת – ישראלית – אתיופית , מה בעצם זהותי ? ועוד רבים.

כאשר דיברנו על הנושא של "איך אני תופסת את עצמי ואת המראה שלי ואיך אחרים תופסים אותי, מה המראה שלי עושה לאנשים", נחשף המידע החשוב הבא: הנערות סיפרו על צלם חיפאי שפועל בשכונה, כותב הודעות לבנות קטינות תושבות השכונה בפייסבוק ואחר כך מגיע ומשוחח איתן במטרה לצלם "בוק" של תמונות שישמש אותן בקריירת דוגמנות, לכאורה. לאחר מכן הצלם לוקח את הבת לסטודיו בביתו או למקומות מרוחקים כמו יער או אתרי בנייה, מצלם אותן ומפיץ את התמונות ברשתות חברתיות כדי שמפיקים ישימו לב אליהן, לדבריו. על פי מה שידוע להן מחברותיהן, במספר מקרים הצלם הציע לנערות הצעות מגונות ואף הייתה קירבה אינטימית בינו לבין שתי נערות שהבנות מכירות. כמובן שערבנו את כל הגורמים האמורים לטפל בנושא. אינני יודע האם היינו מגיעים למידע החשוב הזה לולא דיברנו על ניצול נשים בתעשיית הדוגמנות.

ציינתי בתחילת דבריי שאני לוקח איתי כצידה לדרך משהו מכל קבוצה. לקחתי מקבוצה זו מפגש אחד, מפגש שבו עסקנו בעיבוד ציפיות לעתיד. ביקשתי מהנערות לתאר כיצד הן רואות את חייהן בשנת 2024. הדגשתי שאני מבקש דברים מציאותיים ולא חלומות אוטופיים. דבריהן הפתיעו אותי מאוד – האחת תיארה את עצמה במיאמי, נוסעת ברכב עם גג פתוח, עם בעלה השחקן קולנוע. השנייה תיארה את עצמה גרה בריו דה ז'ניירו, גרה בבית בתוך ג'ונגל בעודה נשואה לשחקן נבחרת ברזיל בכדורגל. הבאות בסבב אף התעלו על זה. שאלתי שוב: "זה מציאותי?" "זה יקרה באמת?" – "כן, כן!" הן התעקשו. אני חושב שכמנחה קבוצות נוער אחד מתפקידיי הוא לעשות עיבוד ציפיות. בדרך כלל  זהו נושא טעון . לדעתי, ציפיות מנופחות ולא מציאותיות אינן מגדלות את האדם אלא מקטינות אותו. על כן המסר שהעברתי לנערות באותו מפגש היה כזה: על כל אחת מהן לתאר את החיים שלהן באותה השכונה, או באותה העיר, מנהלות מערכת יחסים עם אחד הבחורים שהן מכירות, לומדות (או לא…) באחד ממוסדות להשכלה גבוהה בארץ, ועוסקות באחד המקצועות שכולנו, פשוטי העם עוסקים בהם. הגבלתי גם את הפעילות הפנאי שלהן למקסימום שתי חופשות בחו"ל לשנה, וחייבתי אותן למצוא תחביב לשעות הפנאי גם בארץ. ביקשתי מהן לתאר את החיים שלהן במגבלות האלה. בשל הקשיים שהערמתי נאלצנו להאריך את הנושא -הבנות המופלאות האלה הצליחו לסיים את המשימה רק בסוף המפגש הבא. הציפיות שלהן במגבלות שלי היו פשוטות יותר ואפורות יותר מנסיעה ברכב עם גג נפתח. עם זאת הן היו הרבה יותר משחררות, לדבריהן, וכנראה, גם יותר מציאותיות ולא מנופחות. חלומות שלא יעוררו אכזבה, אשמה או מפח נפש. וכן ימנעו אולי סבל של שנים – סבל של חיים בהרגשה שהחלומות אינם מתממשים.

גם בדיעבד אינני יודע האם פעלתי נכון וסייעתי לערך עצמי שלהן לעלות או שמא חיבלתי במאמציי ובמאמצי הטבע ופגעתי בערך העצמי שלהן. אך כולי תקווה שעוד אפגוש אותן כאן בארץ ולא במיאמי.