"אנחנו שם גם בשביל ההורים…" – על החוויה האישית של ליווי והדרכת הורים באל-סם

alma2

"אנחנו שם גם בשביל ההורים…" – על החוויה האישית של ליווי והדרכת הורים באל-סם

מאת: 

עלמה פרץ – עו"ס מטפלת ומנהלת סניף אל-סם צפון

כשנער או נערה מגיעים לטיפול אצלנו באל סם  , אנחנו לא מטפלים רק בהם אלא גם בהורים שלהם. ההורים הם לא רק כלי בדרך לילדים, גם איתם צריך להתכוונן ולהשקיע מחשבה- כיצד אני מתאים את עצמי לאותו הורה, למקום שבו הוא נמצא כרגע, גם שם יש תהליך של יצירת אמון והרבה הרבה אמפתיה, צריך לראות גם בהורה את הילד האבוד שמחפש שמישהו ישמע אותו, לא ישפוט ויעזור לו למצוא כיוון בסיוט שהוא נמצא בו ,בבלבול הגדול.

הורים, כמו ילדיהם מלאי הגנות, חששות..  " למי אני מגיע, מה הוא יעשה עם המידע, האם ישפוט? האם יחפש אותי וינסה לחנך אותי?, איך בדיוק אסביר את מה שקורה בבית שלי פנימה? ,  איזה בושה ..  אולי עדיף להתנתק אם אי אפשר לברוח …". בהורים שמגיעים להדרכה מכונן הפחד להיות חשוף ושמישהו חיצוני יראה את כל הטעויות, את חוסר האונים, את זה שלפעמים אני כבר לא אוהב את הילד שלי כי הוא משפיל אותי, מתעלם ממני, בועט .. ואין לי כוח… אבל מצד שני, אני גם לא מסוגל ולא באמת רוצה לוותר .

אנחנו שם גם בשביל ההורים,  כדי שהם יאפשרו יחד אתנו את המבט פנימה לתוך חייהם כדי שנוכל להאיר קצת את הדרך עבורם.

מניסיוני, במפגשים עם הורים שזה עתה הגיעו לבקש עזרה לילדם שנמצא "על קצה",  הרגישות ורמת המתח מאוד גבוהה. כדאי להתחיל ולעשות תיאום ציפיות: להסביר על העמותה  והמטרה שלנו וכמובן ליצור איתם אינטימיות והיכרות אישית שתסייע לנו ליצור פתיחות.  כשהם מרגישים יותר בנוח  אתה יכול לראות  את המחשבות שרצות להם בראש, ולפעמים עוד לפני המילים הדמעות מתחילות וקשה להם בכלל להוציא את המילים מהפה.

עד כמה שזה מוזר, אני חושבת שאת הסיפורים הכי קשים שמעתי במפגשים עם הורים, אולי כי זה סיפור לא רק של אדם אחד אלא של משפחה, הסתכלות על הסבל של כולם בתוך המציאות שנוצרה. אולי זה טווח השנים שהורה מביא אתו והיכולת לראות איך מסלול החיים שלהם הלך והוביל למצב כיום ואיך הדברים משפיעים ועוברים מדור לדור.

והסיפורים בלב נחקקים…

אם מהעדה האתיופית שעבדה אצל מישהו כילדה באתיופיה והוא ניצל אותה מינית ובסוף התחתנה אתו והקימה אתו משפחה אך ההתעללות לא הופסקה. הילדים מושפעים מהאווירה והיא כל כך רוצה להוציא את הבן שלה המכור משם ולבנות לו בית אחר .. אבל איך???

אם מהמגזר הערבי שיש לה 5 ילדים, 3 מהם מכורים בוגרים והקטנים גם כן מתחילים ללכת באותה הדרך. היא מנסה לחנך, לטפל ולתת מענה .. בעלה בכלא והיא לבד מנסה לגדל את הילדים. כשהיא מספרת את סיפור חייה כל משפט מגלה עוד אסון, עוד טראומות ואין רגש, היא כבר נעלה את הרגש בכספת, אבל עדיין מסתכלת לשמיים ומאמינה שיש אלוהים והוא מקשיב והוא יעזור לה..

אם חד הורית ללא אזרחות בארץ וללא זכויות בסיסיות, כשהיא חולה היא עושה קומבינות עם רוקחים שיתנו לה תרופות, בבית היא מגדלת ילד עם מוגבלות ויש לה בת ,נערה מתבגרת שבורחת לה מבין הידיים, היא מנסה לשמור עליה, לא מוותרת ודורשת ממנה לתפקד אבל כל צעד היא רק מתרחקת ממנה יותר ואין לה זמן לנשום כי היא חייבת לפרנס.. הילד והטיפולים לוקחים ממנה כל כך הרבה כוחות .. "מאיפה כוחות גם עם הילדה הבוגרת להתמודד?" היא מבקשת עזרה – ללמוד איך להשאיר את כל הלחץ והכעס בצד ולהצליח לדבר עם הבת שלה באמת?

הורים גרושים, יושבים יחד בחדר, כל אחד בפגיעות שלו, בכעסים, ברגשי האשמה ובפחדים של עצמו… והילד הולך ומוצא את הבית שלו בחוץ בשכונה עם החבר'ה, הפסיק לסמוך על זה שהם שם בשבילו, הולך ונסגר בפניהם.. הולך ומשתמש וכבר לא סופר אותם ממטר.. כל מילה אתו זו מלחמה. "איך עכשיו נביא אותו לטיפול ?" הם שואלים

אם ישראלית, גרושה,  חולה בסרטן, הבן שלה בדיוק בטיפולים בבית חולים כי הוא חולה במחלה קשה ועכשיו טלפון ממני לגבי הבן השני .." כן, הוא במצב גרוע, אני יודעת , כל היום מסתובב בחוץ ומשתמש .." כשאני נפגשת איתה אני רואה "אמא לביאה", נלחמת על הילדים בכל כוחה .. כל כך אוהבת שלפעמים נשברת ומרחמת יותר מדי.  פעם אחת היא אפילו הלכה לקנות לו סמים רק שיירגע שיפסיק להשתולל ולבכות ולצעוק.. "שיפסיק להשתגע לי". היא מודה ומבקשת עזרה. במשך שנה אנחנו לא מוותרות עד שהוא יבוא, עד שיתפכח, עד שיחזור הביתה. והיום לראות אותו פה בגינה שלנו, עם המדריך או בבוקר מחכה להיכנס לטיפול עם העיניים המחייכות והוא מספר לי שהוא עובד וחושב על לימודים ואני אומרת בפנים "פשוט נס , אי אפשר להאמין".

ויש את האם החרדית שהבן שלה חזר בשאלה והשתנה לה מול העיניים, אבל היא לא תוותר עליו לעולם, היא החברה הכי טובה שלו, כל היום מדברת אתו, מתחננת שיקשיב, שיפסיק להשתמש בדבר הזה שמשגע אותו והופך אותו למישהו שהיא לא מכירה, והדילמות שעולות קשות : "האם לתת לו כסף שיהיה לו מה לאכול היום? אבל אתמול הוא גנב לי את האשראי וצעק וקילל…" היא אומרת לו: "די, לא זה הולך… תראה, החיים שלך הולכים לעזאזל". וכבר אי אפשר שהוא יהיה בבית אז הוא ישן בזולה בחוץ והלב שלה נקרע. היא מתקשרת, משתפת ובוכה.

כמה סיפורים רצים בראש .. זה לא נגמר. לפעמים אני הולכת הביתה והצער ממלא אותי, אני מנסה להתנתק לחזור לילדים ולמשפחה אבל כשאני רואה את הטלפון שלהם מצלצל או עוד הודעה נכנסת שמעדכנת מה קורה, אני משכיבה את הילדים ומתפללת שיהיו בריאים ויהיה טוב. כשהם נרדמים  אני חוזרת להורים שמלווה ויחד איתם מנסה לחשוב: איך להגיב?, מה כדאי לעשות? ומשתדלת להיות שם איתם באותו הרגע, לעודד, לחזק ולעזור להם לשמור על הכוחות.

לא תמיד זה קל, לפעמים זה מייאש, לפעמים הסיכוי שההורה יוכל לעזור הוא קטן אבל זה לא אומר שאין לו שום השפעה, אנחנו מחפשים ביחד את מה שהכי יעבוד ואיך להשאיר אותם בתמונה, לתת להם להיות שותפים במחשבה ובתהליך. אסור לשכוח שהם מכירים את הגוזל שלהם הכי טוב ומילה אחת שלהם יכולה פתאום לכוון לרעיון שיעזור להתקדם. זה מצחיק אבל מילה יכולה להיות … "הוא אוהב אופנועים ", או "רוצה להיות עבריין", או אולי אפילו: "היה לו מורה בחוג שהיה מחובר אליו מאוד", גם מידע קטן ביותר יכול להיות "המשהו" שיפרוץ לנו את הדרך להתחבר אל אותו נער או נערה.

הסיפוק גדול כשלפתע האבא מצלצל ואומר: "הייתה ביננו שיחה טובה, הוא מוכן לבוא לפגישה", וכשרואים נער מגיע למרכז הטיפולי ולאט לאט משתנה, העיניים חוזרות לחיים, העמידה נהיית יותר זקופה והוא כבר לא מחפש איך לברוח מפה, אלא בא, מחבק את כולם, מכין קפה ומתיישב במרפסת, מדבר עם נערים אחרים.. ואתה מתיישב לידו ונזכר איך הוא היה בהתחלה וכמה חיזרנו, כמה חשבנו  איך להתחבר . יש ברגעים האלה אסירות תודה על כך שזה הצליח ושלא וויתרנו עליו אז.. זה שווה הכל!  זה נותן לך כוח להרים עוד טלפון לעוד יועצת מתלבטת ולעוד הורה ולהתחיל מהתחלה.

חשוב לי לתת תקווה, מניסיוני, אני מאמינה שההשקעה וההתמדה מביאה לשינוי, בתחום ההתמכרויות יש אמרה מוכרת: "תן לזמן זמן", לכל פרי וכל ילד יש לו את זמן ההבשלה והתנאים שלו לצמוח… כשיש סבלנות וכשהתהליך בא מאהבה ומלווה בהדרכה – זה אפשרי וזה בהחלט יכול להצליח.